המסע שהתחיל בלחיצת כפתור גורלית

(מאת רותי רוזלי)

 

מי אשם,  או מי גרם לשלושה חברים טובים, לא בני שש עשרה וגם לא בשנות השלושים, ללחוץ על כפתור אחד במחשב, שממנו החיים תפסו תאוצה , ואחד, ניר, שיכול להיות הבן שלהם , מנהל אותם ביד רמה.

 

על ההתחלה יש הסכמה. פעם מזמן, השתתפנו בתחרויות טריאתלון, מי יותר ומי פחות. בהמשך, רני החליט שהאופניים מיותרות ועל השחייה אין מה לדבר ונשאר מאושר בחלקו בריצה. דורון ואני המשכנו, ריצה, אופניים שחיה ואפילו התאמנו יחד לחצי באילת. מה היה לנו רע ? זרמנו.

 

האינסטינקטים הנשיים שלי אותתו לי שרני, היה שמח לסמן וי על חצי איש והתחלתי ללחוץ. בשורה התחתונה החזרתי אותו למסלול ונרשמנו לחצי בגן שמואל ומבחינתי, הסיפור היה מסתיים בדיוק בנקודה הזו, אלא שלמרות שחשבתי שאני מכירה טוב את רני, לא ידעתי שיש בתוך האיש הזה , שיש לו לב ענק- גם מפלצת ענקית , ואני גרמתי לה לצאת ובגדול.

 

והיא יצאה עם בשורה [פקודה] : אנחנו ממשיכים לאיש ברזל. כמובן שהתנגדתי וכמובן שאני לא קובעת לעצמי, דורון קצת היסס אבל זה עבר לו מהר וכל החברים הטובים שלנו עמדו על היציעים וצעקו: קדימה, קדימה !

 

ניר הוכנס לתמונה ושיתף פעולה ואנחנו התחלנו לחפש תחרות. רצינו אחת בתחילת העונה כדי שאת האימונים הארוכים לא נעשה בקיץ הלוהט ותחרות עם מסלול שטוח כמובן.

 

מצאנו את התחרות בדנמרק, שזו תהייה לה הפעם הראשונה , בבילנד- עיר הלגו. נשמע משחק ילדים. לגו....

 

מהר מאוד גילינו שאין לנו חיים או ליתר דיוק, החיים מסתובבים סביב האימונים. למשפחה אמרנו שישכחו מאיתנו לחצי השנה הקרובה, הולכים לישון מוקדם, אוכלים אוכל בריא, לא שותים, לא מעשנים, לא.....לא....לא.......- עד שהכל מסתיים.

 

והאימונים הלכו והתארכו, והאימונים הלכו והתעצמו ובשבתות היינו חוזרים הביתה בשלוש אחה"צ, הנפחים של השחיה היו כאילו עמדנו לצלוח את תעלת לאמנש ובריצה- הגענו בחושך- לפני כולם- ועזבנו בשמש יוקדת- כשכולם כבר היו אחרי מקלחת.

 

במילים אחרות- ניר קרע אותנו !!!!! סחט אותנו עד תום !!

 

לכל אחד מאיתנו היו מחלות /כאבים בדרך. היו מספר פעמים שחשבנו שלא נגיע ליעד , אבל, זו הגדולה של מאמן שמכיר את המתאמנים שלו ומתאים את התוכנית ככה שנגיע ליעד.

 

בואו נזכיר לרגע מי אנחנו: החברים שלנו מכנים אותנו "הקוטים" – מהמילה לקטר- וכל מילה נוספת מיותרת! דורון, תותח לא קטן-הקוטי הראשי- על שמו נקראה הקבוצה- מתאמן  הרבה שנים בקבוצה מגיע מתחום הריצה- תמיד היה טוב בריצה והלך והתחזק באופניים והפך לכריש מאיים בשחייה, אבל גם דורון, נגיד את האמת, לא ממש בן שלושים  ואם הייתם אומרים לו לפני שנתיים, שיעשה איש ברזל, היה מת מצחוק.

 

רני- הצ'יף- על אף מימדיו שהלכו והצטמצמו עד מאוד, יכול היה להשתתף בתחרות איש ברזל של אוכל ושתיה, אלוף העולם במסעדות, האימונים הפכו אותו למפלצת ברכיבה, מאחד שצף וההתקדמות שלו בבריכה היתה במקרה הטוב במקום , והפחות טוב- אחורה, התקדם בשחיה ושחה ממש טוב בתחרות- בזכותו של ניר שלא וויתר ואוס שהגיעה לבריכה לפקח ...וריצה- כמו בריצה- נפח, נפח ונפח.

 

ואני- זו ששייכת למחוסרי עמוד השדרה, שאמרה לא חד משמעי על התחרות וכמובן שזה לא עזר לי [אני לא קובעת לעצמי] שנאבקת בריצה, בשחיה ובאופניים, הקשישה מבין כולם- חולמת על פנסיה....נכדים ושקט תעשייתי [שלום עולמי, וכ'ו וכו' וכו'].

 

החברות ביננו עשתה את העניין. זה המפתח: חברות טובה, חברים תומכים מסביב ומאמן אחד שמאמין, מצד אחד קורע ולא מוותר ומצד שני קשוב.

 

מהר מאוד הבנו שאין תרוצים.  אין דבר כזה לא קמים לאימון כי לא בא. יורד גשם- לא רוכבים. כואב הראש- לא קמים. אימונים! אימונים! אימונים!

 

הסתבר שלניר יש דיבור צפוף עם ההוא מלמעלה והוא סידר לנו אימוני רכיבה מדהימים: רוחות מטורפות, גשם, חמסין. הוא רצה שנהייה מוכנים לכל צרה ואכן היינו.

 

כמתאמנים בחורף אז קר וגשום, בקיץ חם ובעונת מעבר- יש הכל. חיפשנו חיים קלים וקיבלנו רוחות חזקות שאיימו להעיף אותנו מהאופניים, חמסינים שבסיום הרכיבה היתה לנו עוד ריצה לא קצרה ופה ושם גשמים לתיבול האוירה. מבחינת ניר זה היה מעולה. מבחינתנו ? אנחנו לא נחשבים.

 

והיום הזה הגיע. עמוסי תיקים ואופניים, התחלנו את המסע לדנמרק, אל הבלתי נודע , מאיים משהו ומשמח- כי אחריו יגיע היום שאחרי, זה שחיכינו לו כל כך, שאחריו נצא לפנסיה [כזו או אחרת]. היום שאחרי- צירוף מילים מתוק שכזה.

 

ושם, בעיר הלגו, גרנו כולנו בצימר גדול- בכפר נופש שלקח חסות על התחרות. הגענו ביום שני, התחרות בשבת, והעיר- עיר רפאים- הכפר היה די נטוש כשהגענו, אך בכל יום הגיעו עוד מתחרים עם המשפחות ועם אופניים- תאמינו לי- כמה זוגות כאלה ואנחנו מסודרים לכל החיים.

 

השהייה יחד- כמו בבית האח הגדול- שלושתינו וניר: סיר לחץ. מי לחוץ יותר ומי פחות – לא נגלה סודות, אבל נגלה שניר לא היה לחוץ בכלל, שמר עלינו והקפיד שלא נאכל מתוקים, שלא נאכל יותר מידי ולא נתן לנו ללכת למאפיה לבד, שלא תיפול לנו עוגה [קטנה] חס וחלילה, לשקית של הלחם.......חיים קשים. ואם לרגע דאגתם לניר- אז הוא אכל טוב, ממש טוב , כולל מתוקים !!

 

התאמנו על המסלול, הרכיבה נראתה מבטיחה, מסלול מהיר, מזג אויר היה מושלם, רק דורון החזאי המכונה דורון רופ, הסתכל כמה פעמים ביום בתחזית ובישר לנו שהשבת נראית רע, גשומה ולא ברור מה קורה עם הרוח.

 

שחינו כאימון באגם- שהיה קפוא ברמות אחרות [לי]. ניר הכריח אותנו לשחות הקפה אחת של המסלול- 2.2 ק"מ בקור הנוראי הזה. לקח לי שלוש שעות להפשיר וכשיצאתי, הפנים לא הגיבו- הבנים היו מרוצים, מרגלית הגיבורה התגברה על השחיה בעזרת חיליק וככה דגמנו גם את השחיה.

 

יום לפני התחרות- תדריך- מספרים לנו שיהיו רוחות פנים וצד ומשעות הצהריים גשם חזק וסופות ברקים.

 

יופי. מושלם. בינתיים, דן שלו, החבר הטוב שלנו הגיע כדי לעודד והיה בשבילנו , בשקט שלו, הרגיע, עזר ותמך וידענו שיש סוללה ענקית של אנשים שמעודדים ותומכים מהארץ, המשפחה של כל אחד, משפחת רוד ראננר המורחבת ועם גיבוי כזה- אפשר לצאת לדרך.

 

יום התחרות- נוסעים בדממה מתוחה לאגם. כמו התלוי שהחבל מונח על צווארו והוא יודע שזהו- לא חוזרים לאחור. מתארגנים בשטח ההחלפה. דורון מגלה פנצ'ר. מתגבר עליו וממשיך להתארגן. ניר מורח אותנו בשמן תינוקות [נשמע רע...] כדי שהחליפה תרד בקלות. השחייה מתחילה במזג אויר נוח. מכניסים כל קבוצת גיל לאזור הזינוק, מוזיקה ברקע, נכנסים בתעלה למים, שוחים עד המצופים של הזינוק- צופר- והתחרות מתחילה.

 

דורון הכריש עף באגם, לא ראה ממטר והמשיך לאופניים. רני שחה הכי טוב ששחה אי פעם, מרגלית, שעשתה חצי, שחתה בגבורה רבה, הכובע ים שלה עף ולמרות הכל המשיכה וסיימה את השחייה ואני- הקפה ראשונה שחיתי יפה ובאמצע השנייה, נגמרו לי האנרגיות כי הייתי ממש קפואה, הידיים המשיכו לעבוד לפי הפקודה של הראש, עד שסיימתי, רצתי לשטח ההחלפה, החלפתי בגדים רועדת מקור והתאוששתי על האופניים. מתחיל פרק חדש.

 

ובפרק האופניים – מסלול של 90 ק"מ מהרינג [האגם] לבילנד [עיר הלגו] ושם שתי הקפות של 45 ק"מ. דורון שועט קדימה, רודף אחרי כמה בלונדיניות דניות ונהנה מרכיבה טובה, בנוף ירוק, עם מסלול שלא דומה להיות שטוח , אבל אפשר לקרוא לו "רולינג הילס" ידידותי, קצת רוח, קצת גשם ושוב פנצ'ר. מתגבר גם עליו וממשיך.

 

רני- גם הוא שועט קדימה, זוכר לשתות ולאכול ובעיקר לעבוד כמו שהוא יודע ואחרי כמה עשרות ק"מ הוא מגיע אלי, רוכב קצת לידי- מחליפים חוויות על המסלול השטוח והוא דוהר קדימה. עוד יום ארוך לפנינו.

 

ואני- נהנית לי בנופים הירוקים מאוד של דנמרק, מקללת כל גבעה שצצה בדרך , אוכלת ושותה וממשיכה.

 

90 ק"מ הראשונים עברו די טוב ואז הגיעו שתי ההקפות- בהן רוח הפנים הלכה והתחזקה. מסלול מהיר  אמרנו ? מלחמה. יושבים נמוך ועובדים, ועובדים ועובדים. האמת, דיי נמאס וגם זה נגמר.

 

נשאר רק מרתון- רק- ואנחנו מתקרבים לאיש הברזל.

 

אז, נפתחו ארובות השמיים ומבול, לא טיפטוף- מבול- ירד ברצף שש שעות [וגם אחרי שסיימנו- עד הבוקר]. ריצה אתגרית. תוך שנייה הכל רטוב, הנעליים ספוגות ממים וכבדות, והדובדבן של המסלול: היפודרום של סוסים באורך של 2 ק"מ, עשוי מחול דק ואבנים קטנטנות שהפך לבוצי מהקפה להקפה. אושר גדול !!

     

ניר ודן ליוו אותנו לאורך מסלול הריצה וצצו בכל פינה אפשרית. הסיוע שלהם היה אדיר. מילה טובה, חיבוק, עידוד, מסרים מהבית ומהחברים.

 

הקפה אחרונה- שני ק"מ לסיום וניר אומר לי: את יודעת שאת איש ברזל . הוא רץ לידי , נכנסנו לשרוול הסיום, ניר הוציא דגל ישראל מהכיס ונתן לי ואני רצתי קדימה, אל עבר שער הסיום, אל הרגע הזה שדמיינתי המון פעמים, עם חיוך גדול ודמעות בעיניים . סיימתי.

 

דורון מרגלית ודן חיכו על קו הסיום. דורון , סיים תחרות מצוינת, הספיק לנוח, להתאושש , ללבוש בגדים יבשים ולחכות לנו. תותח אמיתי !!

 

ורני : כמו שצי'ף יודע להיות .ניר חזר אליו, רני הרים רגליים בסיום ושעט לעבר שער הסיום. דאגתם לו קצת, נכון ? אבל מה חשבתם ? זה רני והוא הגיע, מאושר, מחייך ושמח עד מאוד שסיים. תותח אמיתי. יש הרבה מה ללמוד ממנו.

 

 

 

 

תובנות: אם אנחנו עשינו את התחרות הזו- זה בהחלט אפשרי.

 

חברים טובים לדרך הופכים את הדרך הקשה לנסבלת ועבירה.

 

מאמן טוב, שמתאים תוכנית אימונים זה הכרחי. בזכות ניר סיימנו עם חיוך, בריצה [לא בזחילה], עייפים אך לא מתים [לאמבולנס לא היתה עבודה והפינוי המוטס שרני הכין- נשאר בודד].

 

תמיכה של הסביבה הקרובה: משפחה, חברים שיודעים שזו תקופה קשה ואנחנו לא נחמדים, לא סבלניים והפתיל שלנו קצר- עד היום שאחרי.

 

החברים הטובים שהרווחנו דרך הספורט, זו חברות אמיצה שאין שנייה לה. כל הסבל שווה, לזכות בחברים כאלה.

 

תודות מקרב לב ואהבה רבה –

לניר- שאין שני לו. הכין אותנו פיזית ומנטלית ברמה הכי מדוייקת ומקצועית שאפשר, סבל את כל השטויות שדיברנו והדף את כל הניסיונות שניסינו....לקבל קצת הנחה...רחמים.....חמלה....ובזמן אמת, בתחרות, היה נטו בשבילנו, לא עזב, לא הרפה, רץ ממקום למקום, רץ איתנו, חייך חיוכים ענקיים, אמר מילים טובות ומחזקות- פשוט אלוף !!

 

דן שלו- החבר הנפלא שזכינו בו. ממש לא מובן מאליו שחבר טוב מגיע רק לעודד והוא היה שם, מאה אחוז בשבילנו , תומך, מעודד, מחזק ! אלוף נוסף!!

 

משפחת רוד ראנר המורחבת, שלא הלכה לישון עד שסיימנו ולא זזה מהמחשב כל השבת. רק שתדעו שראינו הכל. את כל ההודעות שלכם [1900 הודעות וואטסאפ......!] אוס שהקימה חמל וניהלה אותו מישראל לדנמרק, כך שבכל רגע ניר ידע איפה אנחנו ואיפה נהייה בקרוב.

 

החברים הטובים שלנו, איתם אנחנו כבר משפחה [מבחירה], ששלחו לנו סירטון ברכות שהכינו לנו , יום לפני התחרות וגרמו לכולנו ליילל מהתרגשות.

 

ולמשפחות שלנו- שסבלו אותנו בכל המצבים- הלא נעימים יש להגיד, שחיכו כמונו, ליום שאחרי ותמכו, התרגשו וספגו הכל- לטוב ולרע ובעיקר שמחו שסיימנו- על הרגליים!!

 

והיום שאחרי- הרגע שחיכינו ודמיינו. הרגע ששמחתי להיות על איילון צפון ולא לרדת ברוקח- לאימון אין סופי בבריכה.

 

פתאום הכל נהייה רגוע. לא רצים אחרי הזנב, מחייכים, נחים , אפשר לצאת עד מאוחר, אפשר לקום ביקיצה טבעית בשבת. נושמים.

 

ברור שאנחנו הולכים על העננים. מותר לנו: אנחנו אנשי ברזל. והקעקוע ?....... בדרך !

 

כתבה באהבה רבה רותי- בשם אנשי הברזל החדשים.

בחזרה לכל המאמרים