- דף הבית
- אודות
- לוח פעילות
- מאמנים
- מאמרים
- קבוצות ילדים ונוער
- טיפים והמלצות
- מילון מונחים
- גלריית תמונות
- גלריית וידאו
- חדשות ועדכונים
- ניוזלטר
- פורום
- ספונסרים ושותפים
- צור קשר
I'm an IronMan
(מאת אדר שלו)
מספיק שעשיתי חשק לאדם אחד לרצות לעשות אי פעם את החוויה (גם סיוט זה סוג של חוויה), הזאת שנקראת IRONMAN, עשיתי את שלי!
יום שישי 6.3.15
7:30- קם בבוקר,כמו פנתר,נחוש, חד, כל החושים מתעצמים,כמו על מנת סם מוגברת לאורך כל היום.
האדרנלין אין סופי, מרגיש כבר את קו הזינוק, את המתחרים, את מהלך הדרך..
עושה כל מה שכתוב בתכנית של ניר, רוכב,רץ,שוחה סך הכל שעה של אימונים עם מעט מתגברות ושנויי קצב על מנת לגרות את השרירים.
כל הגוף דרוך כמו קפיץ ליריית הזינוק,עם זאת מחשבות של לא לפתוח מהר מידיי, זה לא אולימפי, לא ספרינט ואפילו לא חצי איש, עוברות כל הזמן בראשי, יחד עם קולות רקע של ניר ואבא..
מרגיש מצוין סך הכל, מזג אויר לא מעודד עם לא מעט רוח וגשם.
ארוחת בוקר באיחור קל, הולכים לארגן את כל הציוד לפני שמכניסים אותו לשטח ההחלפה.
בדיקה אחרונה אצל המכונאי אופניים, עקב הכביש הנוראי שצפוי לנו, הכל חייב להיות משופצר וסגור היטב.
14:00- מכניס את האופניים לשטח ההחלפה.
שטח ההחלפה מסודר כמו חיילים, משבצים לכל מתחרה מתנדב מטעם התחרות, שיעבור איתו על מיקום האופניים, הגעה\יציאה מהשטח בכל מהלך התחרות, אוהלים להחלפת ביגוד וכולה.
גשם שוטף אני מכסה את האופניים עד כמה שאפשר.
מסתכל ימינה ושמאלה, אני חולק את אותו סטנד אופניים עם ה"פרו".
הם נראים דרוכים, מקצוענים לכל דבר, הפעולות שלהם נראות ידועות מראש עם ים ניסיון בתחרויות מסוג זה.
מסיים בשטח ההחלפה, הולכים לאכול חלבון עיקרי אחרון לפני התחרות, לאחר מכן לנוח כמה שאפשר.
19:00- ארוחת ערב, פסטה בלי כלום, המלצר מסתכל עלינו כמו מפגרים. האמת שגם אני.
חוזרים בחזרה למלון, עושים בדיקות אחרונות שהכל עומד למחר.
הולכים לישון עם השכמה ל- 4:00 ,שלוש שעות בדיוק לפני הזינוק.
בוקר התחרות שבת 7.3.15
4:00- השעון מצלצל, ישנתי טוב מאוד בניגוד למה שחשבתי.
אוכלים לחם עם ריבה, בקבוק איזוטון מחובר אלינו כמו אינפוזיה לוריד.
חושב שלפחות זה הבוקר האחרון שאצטרך לקום בשעות האלה לאימונים\תחרויות בזמן הקרוב.
מתחיל חימום יבש, מפרקים, גפיים, "תרגילי ניר", מתיחות.
מדביק את הקעקועי מספר וקטגורית גיל, בודק שהצ'יפ במקום, עולה על חליפת תחרות ומעל חליפת שחיה.
6:00- יציאה לכיוון שטח ההחלפה, בדיקות אחרונות שהכל מוכן, ולא השתנה דבר במהלך הלילה.
האופניים רטובות לגמרי, דבר שכואב לי בלי קשר לכלום.(הן עולות יותר מהבית שלי).
6:30- הליכה לכיוון המים, הייתי אמור להיכנס לחימום של 10 דקות אבל עקב זינוק ה-"פרו" ב6:45 אסור לאף אחד להיכנס.
6:45- ג'ל אחרון לפני הזינוק.
6:55- מאפשרים לנו סוף סוף להיכנס למים, קצת מדאיג שאתחיל את התחרות בלי חימום, מצד שני יש לי
1300 איש נכנסים בצורה מסודרת ונקייה
באף אחד מתוך מאות התחרויות בארץ ובעולם שהתחרתי לא זינקתי שגופי בתוך המים.
אין טקטיקות וניסיונות כאלה ואחרים לגנוב כמה מטרים של שחייה בניגוד לתחרויות שאני מכיר בארץ.
תחילת תחרות-
7:00- אין ספירה לאחור פשוט יריית זינוק ע"י תותח של חיל התותחנים הניו זילנדי וכולם מתחילים לשחות. (כנראה שהצבא בניו זילנד לא כל כך עסוק אם זה מה שחיל התותחנים עושה, מזניק תחרויות טריאתלון, הלוואי עלינו).
זהו זינקנו, המחשבה הראשונה שעולה לי, עכשיו 7 בבוקר מצחיק שאסיים את זה ב17 בערב במקרה הטוב.
ההמון מקשה מאוד גם על הניווט ובעיקר על ההתקדמות, אמנם זינקתי מקדימה יחסית, אך כמה שלא תנסה להיות אגרסיבי וחזק יהיו אגרסיביים וחזקים ממך.
מנסה כמה שפחות לאבד אנרגיה ועצבים על מתחרים שיודעים שהם שוחים חרא ובכל זאת מתעקשים לזנק מהשורה הראשונה, ותוקעים את כולם.
מצליח אחרי
המים מים מתוקים קרירים וצלולים סביב 19 מעלות. מצד אחד טובים לשתיה והרגשה בפה מצד שני לא מציפים וההתקדמות מרגישה איטית.
מפחד לא לתת יותר מידיי, והאמת שאני מתקשה במציאת קצב השיוט שהייתי אמור לשחות בו. (54-55 דק', סביב 1:25 ל-
דבר שעלה לי ב-5 דקות.
יוצא מהמים השעון מראה 59:30. לא התרגשתי יותר מידי מזה שלא עמדתי בזמן שרציתי. העדפתי לצאת עם המון כוח כמו שיצאתי ולא אחרי 50 דקות גמור.
רץ
נראה כאילו יצאתי דיי טוב, שטח ההחלפה עוד מלא באופניים.
נכנס לאוהל ההחלפה, מנסה לעשות אותה כמה שיותר מהר עם זאת לא לשכוח כלום.
רץ לאופניים, ויוצא לכיוון הכביש.
עידוד חזק מאוד ביציאה משטח ההחלפה למקומיים וגם לשאר המתחרים.(דבר שגרם עוד יותר להעריך את הישראמן עם העידוד שלנו).
סך הכל 6 דקות של החלפה, לא רע בהתאם לזה שחלק מההחלפה זה ריצה של
אני בפיגור של 6 דק' מהזמן המהיר שתכננו אבל עם זאת בתוך מסגרת הזמנים.
1:06 ש' בתוך התחרות.
מזג האויר נראה מעונן עם גשם קל ורוח מעצבנת.
ק"מ וחצי מתחילת הרכיבה, עליה נוראית. אסור להתפתות להרביץ זאת רק ההתחלה.
המתחרים סביבי נראים רציניים, יש רוכבים שעוברים אותי בצורה מעליבה, כאילו אני בהליכה אחורה,
מנסה שלא לתת לדברים כאלה להשפיע עליי.(עוד ניפגש בריצה אומר לעצמי, מקווה J )
לאורך כל ה-
אוכל ע"פ התכנית, יותר חשוב מהכל!
תחנות הזנה מפוזרות לאורך המסלול עם המון מתנדבים, כולל שופטים שמפטרלים לדאוג שאין דרפטינג.
החברה מה"פרו" עוברים מולי כאילו הם על אופנוע, כמו מכונות.
מגיע לנקודת סיבוב במסגרת הזמן שתיכננו, הכביש באמת נוראי כאילו סללו אותו לפני 50 שנה.
סוף סוף הפוגה מהגשם ומהרוח. חוזרים לכיוון העיר, אנשים מפוזרים לאורך המסלול מעודדים, תומכים בכל מזג אויר.
מרגיש חזק, שומר על ואטים שלא לחרוג.
מתייצב בין קבוצת רוכבים שנמצאת כל הזמן סביבי, אני עובר אותם\הם עוברים אותי לסירוגין.
מגיע סוף סוף לעיר,אוירה מדהימה, מעבר מהיר ליד אמא שמנסה לצלם.
מסיים סיבוב ראשון מתוך שניים במסגרת הזמן שהצבנו אני וניר.
שוב עליה, המסלול מעט שונה מהסיבוב הראשון, הרוח השתנתה גם כן והיא מכה הרבה יותר חזק.
לוקח את הצמיד הראשון מתוך שלוש באופניים.(לאורך המסלול מחלקים צמידים בכדי לדעת באיזה חלק של כל סיבוב המתחרים נמצאים, ובכדי לדעת שביצעת את המסלול במלואו, גם באופניים וגם בריצה.)
הלג הזה עד הסיבוב הצפוני של ה-
הפיפי לא עוזב אותי, עם זאת משתדל לשתות כמה שיותר.
המסלול בחלקו האחרון שלפני הסיבוב הצפוני נראה מאוד דומה וקשה היה לי להעריך גם אחרי ששמתי לעצמי נקודות ציון ברורות במהלך הסיבוב הראשון, מתי מגיעים לנק' סיבוב?!
לבסוף אחרי עיקול מעצבן מגיעה נקודת הסיבוב האחרונה באופניים.
45 ק"מ אחרונים לכיוון העיר.
עוצר לפיפי מהיר, מסתכל על השעון והמראה לא מעודד בכלל, אני באיחור אפילו מהזמן האיטי ביותר שהצבנו לרכיבה.
תוך כדי הלג האחרון תיארתי לעצמי שאכנס לפיגור בזמן עקב תנאי מזג האויר והעובדה שהרגליים כבדות, אך לא תיארתי לעצמי עד כמה.
מנסה לכפר על כך בלג האחרון.
כנראה שלא ארד מ-10 שעות זו מחשבה שעוברת לי בראש, עם זאת אני לא נותן לה להפריע לי.
נכנס לעיר, עובר ליד אמא בפעם האחרונה באופניים לפני הירידה לריצה.
לא נותן לזמן לבאס אותי, המסלול היה לא קל בכלל, המצב המנטלי בתחרויות כאלה משפיע בצורה ישירה על הביצועים.
עם זאת שמח שאני מתקרב למקצה האחרון בתחרות, לתחום שאני חזק בו יותר.
מגיע לשטח ההחלפה, חושב לעשות אותה בטיל ולעוף כבר לריצה.
דקה וחצי החלפה ואני בתוך מסלול הריצה.
6:56 ש' בתוך התחרות. (עיכוב של 25 דק' מהזמן שתכננו).
בתחילת הריצה נכנסת לי משום מה מחשבה של זהו, סיימתי את זה, סיימתי איירונמן, ממש התרגשתי, שכחתי שיש לי לרוץ עוד
מהר התאפסתי ונכנסתי לקצב שיוט.
הרגשתי קל, מהיר, חזק עם קצב רגליים טוב, תחרות חדשה התחילה!
בשלב מסוים עברה אותי האישה השנייה בתחרות מה-"פרו", ישבתי עליה עד סוף הסיבוב.
קצב לא רע (4:40-4:55 לק"מ) בהתאם לזה שהמסלול דיי איטי, עליות\ירידות\ מזג אויר לא משהו.
עובר הרבה מתחרים בדרך, רובם רצים לאט או הולכים.
ממש לקראת סוף הסיבוב הראשון עובר אותי "קמרון בראון", מנצח התחרות ב-"פרו".
כמה עידוד, כמה תמיכה, לא ראיתי כזה דבר. מדינה שחיה, נושמת טריאתלון ומעודדת את הכוכב שלה לנצח בפעם ה-9 את התחרות הזאת. (הלוואי עלינו)
אין ספק שזה נתן לי מוטיבציה להמשך התחרות.
סיבוב שני לריצה מתוך שלוש, מנסה לשמור כמה שאפשר על הקצב, למרות שידעתי שהוא ירד לאט לאט במהלך הסיבוב לאיזור ה-5 דק' לק"מ.
אוכל בדיוק ע"פ התכנית, לא מסוגל לראות\להריח\להרגיש את הג'לים האלה אבל אין ברירה.
מגיע למחצית המסלול בריצה, סיבוב הדרומי, עוד
לוקח את הצמיד השני, מקווה לשמור על הקצב הנוכחי.
ממשיך לעבור רצים בכל צעד שאני עובר, בתחנות הריענון אנשים עוצרים לשעות, אני לא מרשה לעצמי אפילו לא לשניה.
מעבר קצר מול אבא, פעם ראשונה שאני רואה אותו מתחילת התחרות, נראה טוב מאוד!
חוזר לכיוון היציאה לסיבוב האחרון בתחרות, אין סוף לעידוד,"הכל עניין של תדירות" כמו שניר אומר.
מסיים סיבוב שני לריצה אחרי פיפי מהיר,סיבוב ריצה אחרון לאיש הברזל, עברנו
הזמן מראה שהקצב מעט ירד, המזג אויר משתנה, רוח חזקה וגשם מעצבן דווקא במאני טיים.
מרגיש כאילו אלוהים בוחן אותי עד הסוף, עד לפני 5 דק' עוד הייתה שמש עם רוח מתונה.
חושב כל הדרך על הסיבוב הדרומי האחרון שיראה את שלט ה-
הנה זה מגיע, אמנם הקצב לא מזהיר, מעט מעל 5 דק' אבל כבר לא אכפת לי מכלום, רק מזה שעוד
לוקח את הצמיד האחרון לתחרות, הצמיד שכל כך חיכיתי לענוד, הצמיד שמראה שאני מסיים!
הקהל מעודד למרות המזג אויר הקשה, "אתה מסיים, קח את זה, זה בידיים שלך" ועוד.
זה נעשה קשה בכל צעד שאני עושה,רוח פנים קיצונית שמכה ולא נותנת לי להנות מהק"מ האחרונים בתחרות, אבל אתה לא חושב על כלום, רק על דבר אחד, קו הסיום!
עובר ליד שלט ה-
נכנס לק"מ האחרון, ים קהל מעודד לקראת הישורת האחרונה, עובר ליד נק' הסיבובים הצפונית של הריצה, ואני ממשיך לעבר קו הסיום!
הכרוז מודיע: ""youre an Ironman! ועל כמה אני משוגע שהגעתי מישראל עד ניו זילנד כדי לעשות את זה!
זהוו אני חוצה את קו הסיום!! עוצר את השעון על 10 שעות ו-34 דקות.(חצי שעה יותר מהתכנון)
שני אנשים קופצים עליי עם מגבת, מדליה ומכניסים אותי לאוהל מסיימים.
שקילה זריזה, בדיקת אחות קצרה, ומשם הכל טוב!
לא מעכל בכלל שסיימתי את זה. האמת, עד עכשיו אני לא מעכל.
אמנם לא עשיתי את הזמן שרציתי, מצד שני לא לקחתי בחשבון את התנאים הקשים.
אבל זה בכלל לא משנה, נעבור על התוצאות, נפיק לקחים ונהיה יותר חכמים לפעם הבאה!
את ההרגשה שחשים בקו הסיום לא ניתן להבין, לא ניתן להמחיש ולא ניתן לחוות אלא אם כן עשית את זה. זאת באמת לא קלישאה, שגם אני חשבתי כששמעתי סיפורים מאנשים שעשו את זה.
הלוואי שאצליח לחוות את ההרגשה עוד פעם עם טעם מעט מתוק יותר שגם השגתי את התוצאה שאליה כיוונתי.
אחרי הכל לא באתי רק כדי לסיים, באתי להתחרות ולעמוד ביעד שהצבתי לעצמי, עבדתי מספיק קשה כדי שזה יהיה היעד שלי ושהוא יהיה ריאלי עבורי.
נמשיך לעבוד קשה לפעם הבאה עם מטרה חדשה, ניסיון והרבה מוטיבציה!
תודות:
בראש ובראשונה מאמן- ניר יגודה קבוצת Roadrunner וצוות המאמנים
הגעתי לניר אחרי 6 שנים של הפסקה מפעילות.
לא רצתי מסודר, לא רכבתי דקה ולא שחיתי שניה בשנים האלה.
לולא הרצינות, הקפדנות ובעיקר המקצועיות לא הייתי עומד ברבע איש ברזל.
10 חודשים שאני מתאמן אצלו, מסביר, מדגים, מעיר, מאיר ומשפר אותי בכל פרמטר בנפרד ובשלושת הפרמטרים יחד!
הוא וקבוצת רואדראנר הנפלאה, על התמיכה בתחרויות, אימונים ומחנות אימון משותפים!
תזונאית- חיה רובינשטיין
אמנם הגעתי אליה באיחור, אבל גם בזמן הקצר שאני עובד איתה, עזרה לי מאוד, והשיפור אצלי ניכר גם בהרגשה ובעיקר פיזית יש תוצאות!
עופר ורד-
עזרה לוגיסטית ומכנית לגבי כל עניין הציוד, אופניים, גלגלים וכו'.
שיגענו אותו, אבל הוא ענק (תרתי משמע), טיפל ,סידר הכל בסבלנות ובאהבה.
משפחה-
אין כמו תמיכה של המשפחה, לפני\אחרי כל אימון\תחרות ארוך או קצר, קשה יותר או פחות, הם שם, לזרוק מילה טובה ולעודד כל הדרך לפסגה!
אבא-
שבסוף כל זה בזכותו\בגללו, לפני שנה מתקשר אליי ואומר לי "נרשמתי לאיירונמן השני שלי בניו זילנד, אתה בא?" בעוד אני עושה בטן גב עם גל באי נידח בפיליפינים עם שייק פרי ביד.
חושב שניה וחצי ואומר לו כן, תודיע לניר!
חוזר מחו"ל אחרי טיול של חצי שנה ומתחיל לעבוד!
בסך הכל 9 חודשים ברוטו מ0 ל-100.
על השעות על גבי שעות של אימונים, קור, שביזות, קושי, משברים, כיף, מוטיבציה והמון חפירות!
אתה אדיר! אני לוקח ממך אין סוף השראה, בן אדם בן 59 עם יעדים של בן 19.
כלום לא קשה לך, לוקח כל מה שקשור בספורט הזה בכיף ובהנאה.
רק אתה יכול בוקר לאחר התחרות להעיר אותי: "יאללה אדר, לאיזה IM נרשמים?".
צריך ללמוד ממך!
חברים מהבית ומהעבודה-
על התמיכה, על העידוד, בעיקר בתקופה האימונים וגם לפני\בזמן\לאחר המרוץ.
על האין סוף התעניינות, להסביר כל פעם מחדש את המרחקים בתחרות: "אחי כמה זה IM 3.8 אופניים 180 ריצה ו 42 שחיה?!" J "שחית לקפריסין וחזרה?""אתה עובר בראור?" וכד'.
אוהב אתכם!
לאחרונה חביבה שבלעדיה לא הייתי מסיים 200מ' בהליכה. לאהובתי גל.
על השעות על גבי שעות שנעדרתי, אם זה עבודה או אימונים.
אם זה הכמויות\סוג אוכל שאני אוכל\לא אוכל.
אם זה החפירות על הקשיים, על האימונים, על הזמנים המדויקים (זה עוד שניה וחצי לק"מ), על העבודה,
על ההשכמות בשעות לא שעות, על איך אני מצליח לשלב בין 45 שעות עבודה ו25 שעות אימון בשבוע.
על שבתות בלעדיי.
על זה שכל משבר נגמר בהבנה מצידך.
כלום לא מובן מאליו, הכל עומד לזכותך!
כל דקת משבר באימונים\תחרויות עברה לי כשחשבתי עליך!
מאחל לכל אדם בעולם הזה חברה\בת זוג תומכת ואוהבת כמוך!
אם שכחתי מישהו אני מצטער ומודה לו.
בחזרה לכל המאמרים