אימונים ומאמנים לספורט

מאמרים

ריצה

שער הניצחון - מרתון פריז

(מאת רותי רוזלי)

שער הניצחון - שם הכל התחיל ושם הכל הסתיים- בניצחון על דינוזאור המרתון.

אבל קצת לפני - עדיין בארץ - הימים עברו והאימונים נקפו, ואז נרשמה בתוכנית האימונים המילה המתוקה הזו, שאתה מחכה לה מהרגע שאתה מתחיל להתאמן: הטייפר - האימונים מתחילים לרדת, והמשימה הולכת וקרבה.

עוד משימה קטנה אך לא פשוטה, היא אריזת המזוודה - מה לקחת? בסוף, רוב גרדרובת הריצה נכנסת למזוודה - קצר, ארוך, גופיה – שיהיה - לא יודעים מה יהיה מזג האוויר. גם המשימה הזו מסתיימת, ואנחנו על המטוס.

פריז – הגענו - אנחנו מוכנים.

במשך כל השהות בפריז חשבתי, על מה אכתוב? איך אתאר את מה שעבר עלי? ואולי זה המקום להכניס את מילות המפתח שסימלו כל כך את המרתון: allez (בתירגום- "יאללה, תזיזי כבר את התחת ותרוצי") ו- courage ("מספיק להתבכיין- עוד קצת והכל מסתיים") והצירוף - allez courage - "כמה זמן את חושבת שעוד נעמוד ונעודד – יאללה - להרים רגליים ולרוץ - הקנייתי כבר במטוס בדרך חזרה הביתה."

מאיה, רני ואני התאמנו יחד, נסענו יחד והיינו יחד. הצמד דאג להכין אותי מנטלית: "רק כשמקיזים דם זה נקרא שמתאמצים" ו"מרתון מסתיים כשעוברים את קו הסיום - לא מטר לפני - הכל יכול לקרות", "צריך לכבד את הריצה" ו"יהיה קשה", ובעיקר ההתמקדות במה יקרה כשנסיים - או אז תעלה הזרת של רני למעלה ונכבוש את העיר...קולינרית....ואז היה מגיע התיאור של העוגות הקטנות (דגש על הקטנות), הבשר (חלבונים זה חשוב) ומה לא. חוסכת מכם את הפרטים הקטנים, אבל רק שתדעו שהיינו מאורגנים פיקס לשהות. היו לנו ארבע מסעדות מוזמנות, באזור המלון, שלא נתאמץ חלילה, ושנאכל טוב את כל אבות המזון לאחר המרתון (בפריז- חמאה- זה אחד מאבות המזון העיקריים..). אשתו של רני , שמכירה את הסחורה שלה, התגייסה בארץ להכנות, והיא שהזמינה, ובהצלחה, את כל המסעדות.

עד עכשיו, הכל בשוליים, ולדבר האמיתי - המרתון.

מרתון של ארבעים אלף רצים זה אירוע מטורף. הארגון ברמות שאנחנו לא מכירים: הכל עומד לרשותך - רק תרוץ. על דבר אחד הם לא הצליחו השתלט, וזה על מזג האוויר. לצערנו, היה מאוד חם. היה ברור שהולך להיות יותר קשה מהמתוכנן בגלל החום.

רק שתבינו את גודל האירוע - מהרגע שנורתה יריית הפתיחה לקח לנו בדיוק 02 דקות להגיע לקו הזינוק ולהתחיל לרוץ, והריצה - אתה כל הזמן מוקף ברצים, לפעמים מאוד צפוף, וצריך מאוד להיזהר.

הרחובות מלאים בקהל- כיון שעל מספר החזה רשום גם השם, אני שומעת לאורך כל הדרך איך מעודדים- אותי- allez ruty- לא ידעתי שכל כך הרבה באו לראות אותי...בכל כמה ק"מ, קבוצה של נגנים, תופים ומה לא, והכל בתוך רחובותיה המדהימים של פריז.

תחנות שתייה באורך של עשרות מטרים עם ערמות בקבוקי מים- קרים- המון אוכל, קערות עם מים להרטיב ספוגים שקיבלנו להתרענן, וזרנוקי מים שדאגו להרטיב ולרענן את מי שרק רצה.

ועכשיו לחוויה האישית. פחדתי נורא. חששתי, למרות שידעתי כל הזמן שאני מוכנה- פיזית ונפשית, ושאני בטוחה שאסיים את המרתון על הרגליים. ידעתי הכל, וחששתי מהלא ידוע.

החצי הראשון של המרתון עבר לי בסדר, בעיקר שאת רובו רצתי עם מאיה. הצלחנו להרגיש תיירות בריצה: להסתכל, לספוג וליהנות מכל מה שמסביב. לאחר מכן נפרדנו. הייתי לבד, עם עצמי , עם המוני אנשים סביבי – אבל לבד בתוך הקושי.

בכל תחנת שתייה לקחתי מים והמשכתי לרוץ - כל המרתון רצתי עם שתייה, בגלל החום.

בין הק"מ ה-02 ל-03, היו שלוש מנהרות מתחת לכביש שהסתיימו בעליה קלה, ומנהרה אחת ארוכה, של יותר מק"מ, בחושך, בחום נוראי, בלי אוויר, בתחושה של משהו הזוי, שכשאתה יוצא ממנו - אתה לא אותו דבר. ידעתי שבק"מ ה-03 אני עוצרת בתחנת שתייה, ושותה בהליכה, וידעתי, שאם פעם אחת עצרתי - יהיה לי יותר קל לעבור להליכה, אבל הייתי חייבת.

מהק"מ ה- 23, אמרתי לעצמי שנותרו רק 01 ק"מ ומה זה 01 ק"מ? אלה היו ה-01 ק"מ הארוכים בחיי. משם כבר לא ראיתי כלום, לא את מגדל אייפל ולא שום דבר אחר, לא שמעתי את המוזיקה ולא את המעודדים - הייתי שקועה בעצמי, בהנעה של הרגליים, בתחושה שכל שריר בגוף עובד וכואב (חוץ מהאוזן...אולי..). עברתי מק"מ לק"מ בידיעה שבסוף זה מסתיים.

עברתי עוד פעמיים - שלוש להליכה, הארבע ראשי נתפס וההליכה קצת שחררה אותו – מאיה הגיבורה חלפה על פני בנחישות רבה וקראה לי להצטרף, אבל הבינה שעדיף להשאיר אותי עם עצמי (לבד בחושך), ואז הגיע הק"מ ה-14. שם, כמו בחלום, עמד ניר ורץ קצת איתי בעידוד וחיוך ענק. את שער הסיום אפשר היה לראות אולי 005 מ' לפני הסיום ופתאום - זה מולי! עוד כמה צעדים ואני חוצה את קו הסיום - עוברת להליכה וההכרה של: סיימתי מרתון- אני מרתוניסטית, גורמת להתרגשות ולנשימות מלוות בקולות בלתי רצוניים (כמעט בכי) וזהו.

מתחילה את שרשרת החיול של הסוף - פוגשת את מאיה ליד שמירת החפצים, היא ממהרת לחבק אותי, ואני, בהתבכיינות האופיינית לי, אומרת לה: "מאיה, זה היה כל כך קשה, הכי קשה שעשיתי בחיי...", והיא מחבקת ואומרת: "רותי, עשית מרתון - מזל טוב."

כן, מרתון הוא בין הדברים הקשים שעשיתי בחיי. זה לא דומה לכלום בספורט שאני מכירה.

שום דבר לא יכול להכין אותך עד הסוף לקושי שקשה להסביר אותו, שהוא פיזי אבל גם מאוד מנטלי, כמו גם לתחושה המטורפת הזו של סיום המרתון. והאמת, לקח לי הרבה זמן לעכל שעשיתי וסיימתי את המרתון הראשון של חיי.

כמה תובנות:

מרתון זה קשה. נקודה. אבל עם הכנה טובה זה לגמרי אפשרי.

עדיף להתכונן למרתון עם קבוצה, ובעיקר עם חברים – גם כי זה יותר קל, וגם כי אתה מרוויח חברים טובים וכמובן, לנסוע בקבוצה - אין יותר טוב מזה - מחזק, מעודד מלכד.

מרתון בחו"ל זו חוויה מטורפת (עם כל הכבוד למרתונים של הארץ).

ולסיום, לכל רצי הקבוצה הגיבורים באמת, שרצו במרתון פריז ולכל אחד מהם החוויות האישיות שלו: סוזי המדהימה וקלת הרגליים, גדעון- שאין עליו, אפי- הנחושה והנהדרת, מרינה- שלמרות הנפילה לפני המרתון, רצה נפלא, אורי, אורי, מושיק, יוסי, צביקה, דן ורוני - התותחים, אוסנת - שאין עליה, וכנראה שהאוכל התימני והגנים הטובים עושים את שלהם, אתי - שהבינה כמוני - שמרתון זה לא משחק ילדים, וההתרגשות שלה בסיום, נגעה ללב, וכמובן הנשמות התאומות שלי- רני ומאיה - שהכל התחיל בגללם והסתיים בזכותם ,אותם הרווחתי בתור חברים טובים לחיים- וכל המוסיף- גורע (אגב, דוגמא לשיתוף הפעולה שלנו מתבטא בכך שהשם של הסיכום הזה- שער הניצחון, הוא של רני).

וציונה, אמא של אוסנת הנמרצת והבלתי נלאית, שבכל הזדמנות צילמה, תיעדה והתרגשה איתנו. אחרון - אחרון והכי חביב, ניר, שהכין אותי מצוין, בתוכנית האימונים ובאימונים, שהאמין בי, שדילג בין התחנות לראות אותנו, למרות נחשולי הרצים והמוני המעודדים, עודד, צעק, צילם –היה מרגיע ומשמח לראות אותו, וזה לא מובן מאליו.

לכל החברים הטובים בארץ שסימסו לפני ואחרי, לא עזבו אותנו, וידענו שהם איתנו.

מה היה אחרי?

יום וחצי אחרי המרתון – מדרגות היו המשימה הכי קשה - כואב נורא ומצחיק.

השלמנו את כל המשימות הקולינריות שלנו בפריז, האצבע של רני לא ירדה לרגע , טיילנו בנחת וראינו את פריז, דרך הרחובות הקטנים, בתי הקפה, החנויות וכדי להרגיז, מזג האוויר הלך והתקרר מייד לאחר המרתון והיה ממש קר.

מדבקה? לא קיבלנו - צריך להזמין מאתר באינטרנט.

היה שווה? בטח - כל דקה.

יהיה עוד מרתון? אין לי אופי - אתם זוכרים.

Allez courage!

רותי רוזלי - מרתוניסטית.

בחזרה לכל המאמרים