אימונים ומאמנים לספורט

מאמרים

ריצה

כנגד כל הסיכויים

(מאת דורון בן דויד)

זה התחיל אי שם לאחר טריאתלון אילת, בקבוצה התחיל להתגלגל: "יאללה, עושים את מרתון פריז", אז גם אני נרשמתי.

מנוחה קצרה אחרי טריאתלון אולימפי באילת, ואז מתחילים האימונים לפריז. ארבעה אימוני ריצה בשבוע (יוצא השכם בבוקר, בחושך, וחוזר בזריחה), ובתחילה גם אימוני שחייה ואופניים. משבוע לשבוע האימונים מתארכים, שעה וחצי ריצה בשישי נראה כבר קצר ולא מעייף.

אחרי חודש וחצי אני מתחיל להרגיש חוסר שינה ועייפות מצטברת, כאבים פה כאבים שם, קרח פה וקרח שם, מסאז'ים לתחזוקה, ויצרני הטראומיל חיים בזכותי. טוב, לא קל לקום 5 פעמים בשבוע ב-4:30/5:00 (לפעמים אפילו שני אימונים ביום...), להתחיל ריצה בבקרים בחושך, להגיע לאיזור 7 תחנות ולפגוש שם את השועל, שתי עיניים מבריקות מביטות עלי כשאני רץ לבד בחושך. מדהים איך שהשועל לא פוחד ונשאר לעמוד על השביל כשאני עובר ממש קרוב אליו. אני מת מפחד ודופק ספרינט (עכשיו התגלה הסוד, מאיפה הגיעה המהירות ברגליים).

הריצות בימי שישי מתארכות בהדרגה: שעתיים, שעתיים ורבע, שעתיים וחצי, ואני בקצב 5:19-5:18 – וואלה, אני הולך לעשות את המרתון ב 3:45!

שבוע לפני עין גדי, עקב תנועה טיפשית בעבודה, מרגיש מתיחה ורגישות בשריר המותן כסל. עושה את עין גדי עם רגישות וכדור נגד כאבים בקצב 5:09, ושוב הרגשה טובה - היעד של 3:45 אפשרי. יומיים מנוחה, ואז מרגיש שהפציעה מחמירה. טיפולים פיזוטרפים אינטנסיביים אצל משה, שבועיים ללא ריצה (אימונים על אופניים), ביום חמישי, לפני הריצה הארוכה, מקבל אישור מניר וממשה לרוץ שלוש שעות עם הכאב, במידה והכאב מתגבר לעצור. רץ עם הכאבים, לאט לאט, הכאב פוחת ומסיים 32 ק"מ בשלוש שעות ועוד ק"מ לשיחרור (האופטימיות חוזרת).

אני חוזר לאימוני ריצה, ללא הגברות, מנסה לשמור שהפציעה לא תחזור, ואז מגיע יום שלישי הארור - יוצא לאימון אינטרוולים, יום גשום וקר, טיפטוף של גשם ומרחוק שמיים כחולים, חושב שעוד מעט תצוץ השמש ומתחיל לרוץ, אבל הגשם לא מפסיק, להיפך – מתגבר. אני מתאמן בגשם שוטף וקר.

בבוקר שלמחרת אני מבין עד כמה טעיתי, הפציעה חזרה ובגדול. הטיפולים הפיזוטרפיים נמשכים. עובר שבוע, מגיע לאימון אינטרוולים קבוצתי. בתחילת האימון ניר עוצר אותי ואומר לי "אתה רץ צולע" (וכואב לי!), עושה מתיחות, מנסה שוב לרוץ, וזה לא הולך. מתחיל להבין שככל הנראה הלך מרתון פריז (הרגשה לא נעימה בכלל...).

עושה טיפולי פיזיוטרפיה, שרית שפי ושימרית סקופ יצאו מגדרן וסייעו לי לקבוע תורים לאולטרסאונד באיכילוב ותל השומר עוד באותו היום, מבצע בדיקות כדי לוודא שאין בקע ספורטאים או קרע בשריר, צולע במשך שבועיים ללא אימונים בכלל, ובסופו של דבר אני מפסיד את שיא האימונים.

החלטתי שלפריז אני לא נוסע בצורה כזו. שבועיים מרגיש רע מאוד עם עצמי, מאוד מאוכזב. אחרי שבועיים הצליעה פוחתת, אני מחליט לחזור ולהילחם עד לרגע האחרון. עושה אימוני קרוס טריינר ואופניים. שבוע לפני המרתון מנסה לרוץ עם הקבוצה (עם הכאבים), ונרשם למרתון ת"א כמעט ביום האחרון. בשבוע שקדם למרתון רץ כל יום מעט והכאבים פוחתים.

יום לפני המרתון, יש לי בבטן פרפרים גדולים, מרגיש מאוד לא מוכן, משתף את עומר בתחושותיי וחששותיי, והוא אומר: "תנסה, מקסימום - תפסיק". מנצל את היום לתאם לוגיסטיקה שתעזור במהלך המרתון.

בוקר המרתון. עושה את כל ההכנות לפי ההוראות של ניר, זינוק ויוצאים למסע.

סיפור המרתון

נצמד לפייסר של הארבע שעות ורץ, די מתוח. המשפט של ניר מהדהד לי בראש "לפעמים הפייסרים לא רצים בקצב אחיד". נראה לי שניר צודק במקרה שלי - הקצב 5:20 - 4:50, לא יציב בכלל ומהיר מדיי, הקצב צריך להיות 5:40. מחליט לעזוב את הפייסר ולנסות לרוץ בקצב קבוע.

לאחר 10 ק"מ פוגש את אריה קטן במעודדים, נותן "כיף" וממשיך, פוגש אותו שוב לאחר הקילומטר ה-20, וזה משמח אותי. קצת לאחריו - איתות ראשון מכף הרגל. הפעם, כאבים חזקים מאוד. נוטל כדור נגד כאבים וממשיך באותו קצב.

הק"מ ה-21, שעה חמישים ותשע, הלוגיסטיקה מתחילה לפעול: מלאך ראשון - האחיין שלי, עידו, מחכה לי על האופניים, עם מים, איזוטוני וג'לים לליווי צמוד עד הסוף. הוא מגיש מים ואיזוטוני אני שותה ומחזיר, הרגשה טובה, וכך יהיה לאורך כל הדרך.

בק"מ ה-25 הלוגיסטיקה ממשיכה, מלאך שני, עובי חממה מחכה ללוות אותי בריצה עד הסוף, מספר סיפורים ומדבר ללא הפסקה כדי להסיח את דעתי מהכאב.

בק"מ ה-26 סתיו, אחות של עידו, המלאכית שמלווה אותי בהרבה תחרויות, מחכה מעודדת ומצלמת.

ממשיכים. עובי שואל אם אני מעדיף שהוא ישתוק, ואני משיב שממש לא, מבין שזה רק יעזור לי. השרירים מתחילים להציק, וביחד עם עובי מחליטים שזה הזמן לכדור מלח, הקצב שלי פוחת. עובי לא שותק. כמעט כל בחורה שעוברים לידה עובי צועק "תסתכל איך כל הבחורות מחייכות אליך היום!", ובאמת אני מקבל חיוכים בלי סוף. וואלה - זה עוזר.

הק"מ ה-28, הקצב ממשיך לרדת והשרירים מציקים. מחליט להלחם בציפורניים.

בק"מ ה-30 פוגשים את רחל לאופר שמעודדת, הזמן הוא שעתיים חמישים וחמש. עוד 200 מטר וגננת עם ילדים מהגן עומדים, מעודדים ומנפנפים בדגלים, איזה מחזה מדהים.

בק"מ ה-32 הלוגיסטיקה מתגברת, מלאך שלישי, אריה קטן, מצטרף אלי לריצה עד הסוף, עוד עידוד ברגעים קשים. אני מרגיש בטוח. אני מלווה על ידי רץ מרתון, יש לו ניסיון. רצים יחד לכוון תל ברוך בליווי עידו, עובי ואריה. עידו ממשיך להגיש מים ואיזוטוני, עובי ואריה לא שותקים ומסיחים את דעתי מהכאבים.

בק"מ ה-34, אחד המשתתפים שוכב על הרצפה כשרגליו מונחות על אופנוע של שוטר, "ממש בזמן", אני מרגיש שעוד מעט אני מצטרף אליו... שרירי התאומים והמותן כסל תפוסים חזק, אני בקושי זז, וכמעט עוצר. אריה צועק לי להמשיך ושזה ישתחרר. אין ברירה, אני קרוב לסוף, ממשיך. אנחנו מחליטים יחד על עוד כדור מלח ולאחר ק"מ נוסף על כדור נגד כאבים, מכיוון שבקילומטרים האחרונים התחלתי לצרוח מכאבים. מתחילים להיתפס גם שרירים שלא הכרתי בכלל. אריה רץ קדימה עוצר ומצלם.

בק"מ ה-36 פוגשים שוב את הבחור ששוכב על הרצפה, עדיין לא הגיע אליו העזרה. עובי ואריה לא שותקים, ועובי, כרגיל, "תראה כמה מחייכות אליך".

ק"מ 34/36

מגיעים חזרה לנמל, ברגע זה אני כבר יודע - את המרתון הזה אני אסיים אפילו אם אצטרך לזחול. פוגשים את עומר רותם על אופנים (מלאך רביעי שלא תוכנן כחלק מצוות הלוגיסטיקה שלי, אבל התברר שעומר תכנן ללוות אותי, ולאחר שרץ וסיים חצי מרתון, ונסע על האופניים לחכות לי בנמל כדי ללוות אותי עד הסוף, אין דברים כאלה), עומר מגיש מים קרים ומרגיע. הוא שומע את עובי ואריה הדברנים ואומר לי "שיגעו אותך שני אלה, הא?" אני עונה "לא, דווקא זה מסיח את הדעת מהכאב", עומר מבין שקשה לי. לאחר כמה מאות מטרים אני צורח מכאבים וצועק מדי פעם "מרתון בלי חודש ריצה", "מרתון על קרוס טריינר", "לא יאומן", "בלתי אפשרי". לאחר מכן פגשנו את טלי, מצלמת ומחייכת כרגיל, וכן ילדה קטנה וחמודה בחולצה שעודדה והגישה לי יד ל"כיף", נותן "כיף" וגורם לילדה אושר שגורם לי עוד יותר אושר.

מגיעים לרח' הירקון. עומר אומר בקול רגוע "עכשיו יש עליה מתונה קצרה, לאחר מכן מישור ועליה קצת יותר חדה, ואז ירידה עד הסוף", אני מתחיל להתרגש - אני עושה את זה! אני מרתוניסט! פוגשים את גיל שצועקת ומעודדת באמצע העלייה, מגיעים לירידה ומשייטים בעדינות. עובי ואריה רצים קדימה, נעמדים בין הקהל, וצועקים "דורון דורון", וכל הקהל יחד איתם "דורון דורון" – וואו! איזו הרגשה מדהימה. 300 מטר מהסוף, שריר המותן כסל צועק "הצילו!", הרגל כמעט ולא זזה, אני מגיע כמעט לשער, מצד ימין רחל ונאווה מעודדות, מצד שמאל יאיר במעודדים, וזהו: חציתי את הקו, סיימתי מרתון כנגד כל הסיכויים, מתחבק עם עובי, אריה, עומר ועידו. הארבעה האלה במיוחד, וכל המלווים והמעודדות, גרמו לי לחוויה בלתי נשכחת.

תוצאת המרתון - 4:20. הזמן לא חשוב לי בכלל, העיקר הדרך והחוויה.

ועכשיו לתודות:

לניר שהאמין בי לאורך כל הדרך, וכל הזמן אמר לי שאני מספיק מאומן, ושאני כבר במרתון.

לעידו, סתיו, עובי, אריה ועומר, שאיתם חווית המרתון שלי היא בלתי נשכחת.

למשה הפיזיוטרפיסט שעמל קשה כדי להעמיד אותי על הרגליים, ולאפי ולסוזי שהכירו לי אותו.

לברוכי, שלמרות שעברתי לטיפולו של משה, המשיך לתמוך בי.

לשרית ושימרית על האולטראסאונד.

לרחל ושוב לאריה שעזרו לי, עודדו אותי והיו שותפים להתלבטויות, לעליות ובעיקר למורדות.

ולחברים האחרים שתמכו וסייעו בדרך שלא תאומן.

בחזרה לכל המאמרים