השעה חמש אחר הצהריים, אני אחרי, יושבת ומעכלת מה היה פה, ועולה צורך חזק ומפתיע לתעד ולשמר את התחושות וההרגשות. בדיעבד, זה יכול לשמש תחקיר לעבר והמלצות לעתיד ( - :

 

 

בסוף נובמבר 2011 התקבלה ההחלטה. למרות שהפסקתי לרוץ והתמדתי בחצי השנה האחרונה באכילת בורקסים וסוגי פחמימות  ״איכותיות״, עם גבינות "איכותיות" עוד יותר - בכל מיני צורות ודרגות חום... אני רוצה לעשות מרתון נוסף.

 

1.      כי את הראשון לא הצלחתי לעשות כפי שרציתי ( בגלל טעויות שלי ועקשנות שלי... ורק שלי).

2.      כי רציתי לעשות מרתון טוב יותר, להצליח יותר.

3.      כדי לוודא שבאמת עשיתי את זה.... זה עדיין מרתון.

4.      לחוות מרתון שמח עם אנרגיות מטורפות - כמו ששמעתי מחברים טובים על מרתונים בחו״ל.

 

אז נכנסנו לנוהל קרב, ולאחר חיפושים בקרב החברים הרצים אחר מאמן אישי, קיבלתי מחברה המלצה על מאמן מדהים, ומשם זה עבר לשלב הביצוע. לדבר עם ניר יגודה (RoadRunner), ומשם לפגוש את  המאמן המיועד עומר רותם (נא לזכור את השם).  עומר רותם, איש ובן אדם מדהים!!!!

 

ב- 1/12/2011 התחלנו לעבוד. התחלנו עם פגישה משולשת – ניר, עומר ואני – שישי בבוקר.

 

הם אחרי אימון...ואני אחרי עלייה של 6-7 ק"ג במשקל....

 

צללנו לשיחת תחקיר של שעה וחצי על היסטוריית ה"ספורט" שלי. מה עשיתי, בכמה (מי שמכיר אותי יודע שאני אוהבת מספרים), איפה טעיתי, מה היעדים (ניר: "האם הירידה במשקל זה יעד?". גלית: "לא, זה יהיה מוצר נלווה")  ועוד נתונים שלשומע הזר ישמעו משעממים להחריד.

 

לא אכנס לפירוט יתר, אבל משם כבר צללנו לתוכנית אימונים. שישה אימונים בשבוע, בלי וויתורים והנחות. 

 

תקופה מטורפת, שבמהלכה ארזנו את ביתנו ועברנו בית לטובת חודש של שיפוצים ושוב... ארזנו וחזרנו הביתה. אבל הפרטיםהאלה לא חשובים כרגע.

 

אני רוצה לרוץ לסוף.... ליום המהמם שעבר עלי היום... כל עוד זה טרי.

 

המחשבות רבות, לא מסודרות, קופצות מנושא לנושא, כך שאני מניחה, שאני אהיה פחות מסודרת ומאורגנת מהנורמל...

 

אחרי ארבעה חודשים של אימונים, הגעתי למרתון עם תחושה שאני מוכנה, חזקה ביחס למטרות שהצבתי לעצמי ושגובו על ידי עומר כמובן.

 

הערה חשובה לגבי המושגים שיכתבו כאן על עצמי -  "חזקה" ו"זמן מטרה"... נא  לזכור כי הכול יחסי בחיים. כך יעיד בודאי הרץ הקנייתי שהגיע ראשון במרתון פריז, בזמן שיא של 2:05:04...

 

הגעתי למרתון  עם רצון - ליהנות ולעמוד במטרות. כמו גם לבצע ריצה אחראית. 

 

הגעתי למרתון עם רצון לא לאכזב את עומר ואותי. לעמוד בציפיות שלי.

 

ארבעה חודשי אימונים. ובתוכם הטייפר המטלטל.

השהות בפריז עד המרתון

בוקר המרתון - לפני....

המרוץ עצמו – 42.195 ק"מ

ועכשיו, בעצם, השלב בו אני מעכלת את החוויה ( במילים אחרות, חופרת לבעלי היקר חגי, ללא הפסקה, ולנייר, זה שלא יכול למחות או לסרב להכיל).

 

 

 

ביגוד - התלבטות קשה מה ללבוש, וזאת בעקבות התחזית שמשתנה כל שעה. בסופו של דבר הולכת על המלצת עומר, המגובה בתחושת הבטן שלי, חולצה ארוכה דקה. חולצה שליוותה אותי באימונים הארוכים והקרים שהיו בדרך.

מזג האוויר היה קרררר... מעונן עם מעט מאד בצבוצי שמש ועם רוח... ו- 40% סיכוי לגשם ( בפועל לא היה גשם.... כל השאר, לרבות הרוח, אכן היה).

כפפות- לחימום הקצוות. החלטה נבונה. נזרקו כלאחר יד בק״מ השמיני.

 

התרגשות ודופק - אמנם החלטנו שארוץ ללא שעון דופק (להיות משוחררת), אבל מהיכרותי עם עצמי (ויש לנו פז״מ ביחד...), הדופק היה רגוע בבוקר.

כבר בלובי של המלון נצפתה זרימה של רצים ממדינות שונות, בבגדים ארוכים/ בינוניים/ קצרצרים. איפה הם היו עד עכשיו?

 

הולכים לנקודת הזינוק - יוצאים לרחוב, וכמו נחילי הנמלים בשדה, המתנקזים להם למחילה אחת. מכל הרחובות יוצאים נחילי רצים שצועדים לאזור ההזנקה.  כמויות מטורפות, אנרגיות בשמיים, צבעוני ויפה. והמון!!!

 

אני צועדת בחברה טובה של כמה ישראלים מקסימים, אותם אני מכירה מזה תקופה ארוכה, ...מאתמול בערב. נכנסים ל"כלוב", על אחת השדרות היפות בעולם. השאנז אליזה. חגי מבחוץ מעודד, תומך, מחזק, מנשק, דואג, מלך שלי....

ובתחושה, עדיין, הדופק רגוע, אני מחכה להזנקה, והמוזיקה (הפלייליסט המדהים שהכנתי) מתחילה לחבר אותי לאווירה. 

 

לוקח זמן מהרגע שהחבר הקנייתי (כן, ההוא ממקודם) מתחיל לרוץ, ועד שגם אנחנו, פשוטי העם, מתחילים לרוץ. בקצב נמוך ב-50% לפחות מהקצב המטורף שלו.

 

גיל (שם משפחה שמור במערכת), הפרטנר החדש שלי לריצה שהכרתי ערב לפני המרתון ואני, מתחילים לרוץ. זאת, לאחר שהבנו דרך צד ג׳ שאנחנו מתוכננים לרוץ באותו הקצב. הסכמנו מראש, שאם, משום מה, דרכינו יצטרכו להיפרד, זה יעשה בידידות, בחיוך וחברות.

 

עשרה ק״מ בערך אנחנו רצים ביחד. מאד מרגש, מאד כיף, מחליפים חוויות, מספרים כל אחד על הדרך שלו עד הלום. סורקים אנשים , בניינים, רחובות. נעים.

 

אבל... תכנון הריצה של גיל ושלי שונים, ובי מחלחלת תחושה שאני עושה טעות, ובמרתון אין מקום לטעויות.

השונות הזאת ביני לבין גיל יכולה לגרום לי לא להצליח. עומר עולה במחשבותיי ואני מבינה שזה לא נכון לי, ולמרות שגיל הוא איש מדהים וחזק, ונראה כי בשניים קל יותר, דרכינו נפרדות.

והאמת, מבחינתי, פה מתחיל המרתון. לאחר ארבעה חודשים של אימונים לבד, אני נשארת לבד עם עצמי, ועולה בי התובנה המדהימה, שזה מה שטוב לי, נכון לעכשיו. להיות עם המחשבות שלי, עם המוסיקה שלי, עם הקצב הפנימי והפיזי שלי. תובנה די מהממת מבחינתי, שאני יכולה וצריכה עכשיו (ממש עכשיו) לסמוך רק על עצמי. וכן, פה מתחיל המרתון שלי.

 

אני ביער. חלקו השני של המרתון (בערך מק״מ 9-19). אני עוד זורמת בכיף, פשוט רצה. כשיש רוח קרה מפשילה שרוולים. כשהשמש מבצבצת וקצת מחממת, מפשילה חזרה. לוקחת החלטה - אם כבר יש סיכוי שאצטרך בעתיד הקרוב פיפי, אז עדיף עכשיו. תופסת לי פינה עם עץ (רק לבנים מותר?), ומאותתת לגוף שזה הזמן לשחרר קצת נוזלים.

 

יוצאים מהיער ושורות המעודדים מתעבות חזרה. מעודדים אותי בשמי הכתוב על החולצה - אלזי גלית... בראבו גלית...  איזה כיף! אני מצדיעה לכבאים שעומדים בצד. מחליקה ״כיף״ עם ילדים שמושיטים ידם. מוחאת כפיים ללהקות אותן עוברת - גם להם מגיע.

 

את חגי הייתי אמורה לראות בק״מ 9 + 19. אני לא רואה אותו. מסתבר, שהוא ראה אותי בק״מ העשרים. רצתי בצד השני של הכביש. לדבריו, נראיתי במצב רוח טוב ובדיוק הצדעתי לאיזה כבאי, אז הוא היה רגוע, והמשיך לתחנת המפגש הבאה.

 

 

השלבים הקשים של המרתון הם לאחר נקודת החצי ( 21 ק״מ) ולאחר מכן, 30... 36 ( הקיר המפורסם) ומשם... עד הסוף. כאן מתחילה העבודה בראש, שממש קשה לי להאמין שעשיתי. אני אומרת לעצמי (במקום להגיד שהשלב הקשה מתחיל עכשיו!), שהשלב המרגש והיפה מתחיל עכשיו. אני אומרת לעצמי שאני בציפייה גדולה לכל המונומנטים שאני עומדת לראות: הבסטיליה (בפעם השנייה), מוזיאון הלובר והגנים שלצידו, והשיא - מעבר לצד האייפל. שם יתחיל חלקו הרביעי של המרתון - יער בולון, שבוקר קודם רונן ואני רצנו בו את ששת הק״מ האחרונים, וטוב שכך עשינו – המשך יבוא.

 

אני נכנסת רשמית לחלק השלישי  של המרתון, אזור הק״מ ה-21. מסתבר שאנחנו נכנסים לכביש צדדי ולמעשה לא רואים את רוב מה שציינתי, אלא נכנסים ויוצאים ממנהרות, חלקן ארוכות משמעותית (כ-800 מטרים) וחלקן קצרות. כאן אני כבר מתחילה לראות מראות שמבאס וקשה לראות. אנשים (גברים ונשים) שעצרו, אנשים שבקושי הולכים, כאלה שנשכבו, או שנראה שנתפס להם שריר. ומי אני לידם? סתם אחת. לא ספורטאית, לא שרירית ומחוטבת ו/ או חסונה כמוהם, לא קל. המחשבות רצות בראש: רוצי, את בעוד אימון, ממש כמו בתל אביב, סבבה לך, תמשיכי, שמרי על הקצב,

והמחשבה שחזרה כמו מנטרה בראש שוב ושוב - לרגע הזה עבדת ארבעה חודשים. את ברגע הזה עכשיו. את במרתון פריז. זה מהמם! זה מדהים! רוצי, את נהנית, תעברי את מי שצריך, אל תתני לזה להשפיע עליך!

 

ועוד מנטרה שנאמרה שוב ושוב: This is the money time !!!! (גם נחשון שוחט כתב בזמנו שבאנגלית הטקסטים זורמים אחרת).

 

והריטואל הסיזיפי חוזר על עצמו... כל 5 ק״מ תחנת מים, בחלקן גם תפוזים, בננות, צימוקים וסוכר. מיישמת את הנחיית עומר - ״חוץ ממים, את לא לוקחת כלום״. אני מגלה שכל תחנה כזאת הופכת לסיכון. למה סיכון? כי כולם מאטים, וכל האטה מתחילה להיות מורגשת בירכיים. ה"כמעט" עצירה וחזרה לקצב מורגשים ומאתגרים מאד; כי המים נזרקים לרצפה שהופכת לרטובה ומרוצפת בבקבוקים ופקקים שמהווים מכשול; כי הרצפה מלאה קליפות תפוזים. קליפות בננות ושאריות בננות.  לאורך הריצה כמעט החלקתי פעמיים (גיוונתי - פעם בננה ופעם תפוז), אך בלמתי את עצמי יפה והמשכתי. בכל תחנה שכזאת אני לוקחת ג׳ל וכמה שלוקים של מים.

 

ק"מ 25. כבר קשה. מתחיל להיות מורגש הצורך במים. הצמא נמצא שם. מחכה מאד לאייפל, יודעת שזה צריך להיות הטופ של המונומנטים, המראה הכי מהמם, וגם... חגי אמור להיות שם. איכשהו, לא ראיתי תחנת מים - או שהיא לא ראתה אותי, או שאני פספסתי אותה. ואני צמאה. הבטן קצת מוחה ( בכל זאת, תזונה של ג׳לים זה לא מעשה רגיל אצלי) – ולקחתי ג'ל ואני בלי מים. המוצא האלגנטי: אני מרימה בקבוק מהרצפה ונהנית מהמיםשרץ אחר לא סיים. כן, מה לעשות, הידיעה שכל דבר כזה יכול להיות קריטי להמשך המסע, גורמת לנו לעשות מה שצריך.

 

ק"מ 28. אני מאד צמאה, הירכיים מורגשות מאד, תחושה שמשהו שם עומד להיתפס. עוברת מחשבה אולי להאט קצת, אבל אז עומר נכנס למחשבותיי ואומר: תשמרי על הקצב. אם תאטי, לא תחזרי לזה יותר. הרגליים שלי מקשיבות לעומר, והראש מופתע, מעריך ומכבד את מה שקורה לי.

 

עומדת להגיע לאייפל. כמה חיכיתי לשנייה הזאת, למראה הזה, אבל בפועל, רק המים עוברים לי בראש. להגיע כבר לתחנת מים, להוריד עוד ג׳ל, למרות שממש לא בא לי עוד אחד. ופתאום, האייפל משמאל. וברגע מרוכז אחד, אני מבינה שהאייפל רחוק, שקשה לי, שאני צמאה מאד וכבר כואבת. במקום לבהות שמאלה לאייפל, אני עוקפת ימינה למים. הירכיים כואבות, אני עייפה, הראש מנסה לחשוב ״ מה עכשיו״...  ושוב. אחרי האטה קלה, הרגליים פותחות חזרה לקצב שהוגדר. חגי מציץ לי פתאום מהקהל וקורא לי, דמעות עולות בעיניים, אני נחנקת מהתרגשות ושמחה. זו זריקת אנרגיה בול במקום.

הראש חוזר לעבוד.

זהו, הגעת ליער. עוד 10 ק״מ, לזה התאמנת, This is the money time, השלב האחרון והמשמעותי של המרתון מתחיל. למרות שפנינו ליער רגוע עם עצים, בו ראינו בוקר קודם ארנבות וברווזים, ושמענו ציוץ ציפורים, עכשיו יש גם סיכוי לפגוש קירות. המחשבה משתקת.

כאן, אני מגייסת בראש עוד עזרה, קצת כמו חבר טלפוני.  כל החברים והמשפחה מתגייסים, אלה שתמכו ועודדו, אלה שחושבים עלי עכשיו, אלה שמחזיקים אצבעות. והשמות והפנים שלהם עולים לי, אני אומרת אותם בראש, ממש עוברת אחד אחד.

 

בכניסה ליער פוגשת אותנו רוח פנים חזקה וקרה. אני מרגיעה את  עצמי: כבר תגיעי לשטח מוכר, עכשיו זה הזמן לתת את הכול.  חישוב מהיר של הקילומטראז׳ בחיבור לזמן שמופיע בשעון אומר לי, שאני ממש גבולית, וכאן עולה האיום הגדול. היתה לי מטרה (כן, חוץ מליהנות) לרדת מהארבע שעות. כן, אני יודעת, זה טיפשי אבל זה שם, ואני לא יכולה להתעלם מזה. המשמעות היא שצריך להגביר. להגביר?!?! הרי זה מה שעומר אמר - בק״מ 37 תראי מה מצבך, אם אפשר להגביר, אז להגביר, וגם את זה לעשות בעדינות.

 

ק"מ 35. אני כבר ב-35. הגוף ממש לא רוצה ג׳ל, אבל מקבל בלי ברירה. אני ממש כמהה למים, ממש! הכול עייף. הערה לקורא הסבלני והמותש מקריאה: אם נדמה שיש פה ריטואל סיזיפי שחוזר של כל 5 ק״מ עם מים וג׳ל, אז כן. זו המציאות, והיא מעייפת, והיא בלתי נמנעת, והיא קריטית.

 

מבחינת הסביבה שלי בשלב זה בריצה (כן, גם זה מאד משפיע מאד על הלך הרוח שלי), הנחיל סביבי רץ כמעט באותו קצב. יש כאלה, שנראה שהם בריצת חימום או שחרור קלילה, יש את אלה שמתחילים להוריד מהירות, והכי כואב, אלה שנעצרים, עומדים, הולכים, נשכבים, מתיישבים ונמתחים. והקהל מדהים, מעודד, מוחא כפיים, קורא בשמות הרצים, ומנסה, וגם מצליח מאד, להחדיר ברצים אנרגיות. אני שומרת על הקצב הקבוע והראש מעבד את כל המחשבות והמצב.

 

ק״מ 38. אני מבינה שזמן היעד עומד לחמוק ממני. אחרי כל זה...

למרות העייפות ברגליים, למרות הפחד שהגוף ייעצר, למרות הסיכוי לפגוש בקיר באמצע היער, הרצון לנצח את המטרה כנראה חזק יותר. הרגליים מגבירות, ואני מזגזגת וחולפת על פני לא מעט רצים, ממריאה לי בצורה מופלאה ולא מובנת לי, מופתעת מעצמי. מופתעת מאד. 

ובלב המנטרה:   This is the money time!!! This is the money time!!

 

ק״מ 40. כן הריטואל הקבוע- עוד ג׳ל. חייבים. אחרון! אחרון! עוד קצת מים.

אומרת לעצמי: "עוד שני ק״מ וקצת. יאללה", ואני ממשיכה להגביר. אני אומרת לעצמי שאין כוחות, אבל משהו גורם לי להאיץ.

 

ק"מ 41. ממשיכה ללחוץ ולהגביר את המהירות, והנה, אני מזהה את הסיבוב, אותו סיבוב שמוביל לק״מ ה- 42, ואחריו יש עוד 195 מטר לקו הגמר.

הערת ביניים: זה בדיוק הרגע בו אני מעריכה את סיבוב ההיכרות עם הקילומטרים האחרונים שבוצע יום לפני.

 

אני על קו ה- 42. השעון מראה שאני מפספסת בשניות את המטרה, וכמו בתוך חלום, כי ממש כבר לא הייתי בסרט הזה שקרה שם, אני מגבירה לקצב מטורף ל- 200 המטרים האחרונים. ופתאום זה שם. זהו. נגמר!

 

אני רואה רצים עומדים, ואני איתם. סיימנו את המסלול. אני לא יודעת אם עשיתי את זה או לא, אבל אני יכולה לא לרוץ. סיימתי את מרתון פריז!!!

 

התרגשות גדולה מאד, העיניים מוצפות בדמעות, אני הולכת יחד עם הנחיל שמסביבי. מתקדמת בנחיל העצום הזה, מחכה לראות את הראש של חגי מבצבץ לו מבין הקהל הרחוק, ומרגישה שרק בחיבוק איתו אני אוכל להתפרק ולהוציא הכול.

 

ופה העייפות נופלת עלי. הרגליים מוחות על העצירה. הקור והרוח, שכפי הנראה היו שם לאורך הדרך ולא הורגשו, פתאום מורגשים מאד. והנחיל מתקדם לו באיטיות מוגזמת. מימין מגישים חולצה, משמאל מדליה, ועוד מישהו מחלק שכמיית ניילון כחולה לבודד קצת מהקור (כאילו שאפשר) שפתאום כל כך מורגש. אנחנו ממשיכים לצעוד, עשרות אלפי רצים שכבר הולכים, בנחיל של שכמיות כחולות. מימין קופסאות בננות, תפוזים, מים. ואני רוצה רק מים.

 

ולאט לאט הנחיל משתחרר, ומרחוק אני רואה את חגי מחפש אותי, והאנרגיות חוזרות לגוף כמו בקסם מטורף, וההתרגשות בשמיים. זהו. נגמר. היה מדהים.

 

וחגי היקר, שמכיר אותי כל כך טוב, מדווח על הסמס שקיבל מהמרתון עם תוצאת הסיום – 3:59:55, ושעמדתי ביעד. שניות בודדות הפרידו בין השגת היעד לפספוס. איזה כיף!

 

חייבת להתוודות. יש את אלה שאומרים: "לא חשובה התוצאה. חשובה הדרך", אבל אני מצטערת - זו אני. התוצאה מאד חשובה לי. יש לי מטרות ואני רוצה להשיג אותן., אבל אם כבר מדברים על דרך, אז היו לי שתי דרכים: 

 

דרך אחת - האימונים. סיפור ארוך בפני עצמו.

 

דרך נוספת - הקרב. המרתון. מצטערת אם זה ישמע מוזר, אבל אני מאד גאה בעצמי על הדרך האחרונה, על המרתון.

 

בתור אחת, לא ספורטאית, זה היה קרב. קרב לא פשוט. קרב בו אני ועצמי התמודדנו בסיטואציה לא פשוטה פיזית ומנטאלית. 

 

היו לא מעט נקודות שבהן הייתי קרובה לשבירה, קרובה להאטה, וברגעים האלה, גם עומר אמר, וגם אני הזכרתי לעצמי, שאני חזקה (מזכירה לקורא היקר שוב. הכול יחסי בחיים(. הזכרתי לעצמי את כל אלה שאוהבים אותי וחושבים עלי עכשיו. הזכרתי לעצמי שזה הרגע לו חיכיתי.

 

התוצאה של כל כך הרבה אימונים, בשעות לא שעות, בקור החודר של מודיעין, לפני הזריחה, כשכולם ישנים, ואני משייטת לי עם המוזיקה שלי כמעט לבד בחוצות העיר. והתחושה שלי, היא שניצחתי!!!

 

האם עשיתי הכול נכון? לא יודעת;

האם יכולתי לתת יותר בשלב כזה או אחר? לא יודעת;

האם יכולתי לעשות תוצאה טובה יותר בשתיים או שלוש דקות, או יותר? ממש לא יודעת.

אני חושבת שברגע שהייתי עם עצמי, לקחתי החלטות שהיו טובות ונכונות לי באותו השלב, ועם זה אני שלמה. נהניתי מהדרך, נהניתי מהריצה, מהאתגר. אני שמחה שמראש עומר נתן את כל ההנחיות וענה על כל השאלות, כך שברגע האמת הוא היה שם איתי והתשובות היו איתי.

 

בגדול, לא ראיתי היכן רצתי ומה היה מסביבי.

הייתי בטוחה שלא רצנו לצד נהר הסיין (למרות שהיה מתוכנן), ועכשיו בתמונות אני רואה שהוא היה שם ממש משמאלי – לאורך דרך לא קצרה.

הייתי בטוחה שאני רצה עם קבוצה נאה של אנשים, ועכשיו בתמונות אני נדהמת מהנחיל המטורף (מטורף!!!) הזה – 43,000 איש רצים מרתון.

 

התובנה שלי היא שהייתי מרוכזת בעצמי, בשעון, בקבוצת הרצים מסביבי, בקהל המדהים שנתן אנרגיות מטורפות, במוזיקה שהדליקה אותי כל פעם מחדש. התחושה היא שהייתי במקום אחר, לא ממש ברחובות פריז (אני מניחה שזה נשמע מאד מוזר. זה מה יש).

 

יש לתת כבוד למרתון.

לא להיות יהירים.

לא להיות חצופים.

להיות מחושבים וזהירים.

אין מקום לטעויות. לא במרתון.

יש להיות מוכנים פיזית ומנטאלית.

להיות ערוכים ומוכנים מנטאלית ( כן. אני יודעת שאני חוזרת על עצמי) 

צריך ללמוד את המסלול, לדמיין אותו, לתייג אותו בראש.

צריך תמיכה ואהבה, שכרוכים בלא מעט וויתורים מצד המשפחה.

צריך כוח רצון והתמדה.

 

אלו המסקנות שלי, שנובעות ממי שאני ומהיכולות ומהחוויות שלי.

חייבים מאמן טוב, ובמקרה שלי – עומר, שרואה ומרגיש אותי, ממש אותי כבן אדם וכ"רצה". מאמן שקורא ומבין ורגיש,

קורא בין השורות ועושה פרשנות נכונה. עבורי. במקרה שלי, תפקיד המאמן היה גם לדאוג שהגבולות של המותר והאסור יהיו ברורים לי. 

 

יש לי משפחה נהדרת - חגי המדהים, ומיה וטל המדהימות. שלושתם מפרגנים ואוהבים, יודעים מה חשוב לי, מכירים את הרגישויות והחשיבויות, וכמובן המשפחה המורחבת.

 

יש לי מאמן מהמם. מקצועי ורגיש!

 

יש לי חברים טובים, שתמכו לאורך כל הדרך, והכוונה היא באמת לאורך כל הדרך, כולל המרתון עצמו, בו הסמסים והמיילים דיווחו לחגי על ההתרגשות והציפייה לעדכון.

 

אני מודה לכולם על שהייתם חלק בחוויה המדהימה הזו שלי.

 

יש לכם חלק מכריע בהצלחה.

 

ההצלחה שלי היא שלכם.... אז הנה אתם מרתוניסטים.

 

מה היעד הבא? לא יודעת.

 

בשלב זה אני בטיסת אל על בדרכי הביתה עם חגי, והמחשבה היחידה היא להיכנס לפנות בוקר הביתה, לזחול למיטות של מיה וטל ולהתכרבל ביחד.

 

לקורא/ת היקר/ה. אם קראת עד עכשיו, סחתין עליך. כבוד.

גלית בירנבוים- נבון