תודה לכולם ששאלו לשלומי. כמו שאתם רואים בתמונה, אני חי וקיים. אפשר גם לצטט את Mark Twain, שכתב לאחר שבטעות שמו מודעת אבל שלו בעיתון:

 

 "“Rumors of my demise have been greatly exaggerated.

 

בקיצור, היה חם מאד – 32 מעלות! ידעתי מראש שזה לא הזמן לשיא חדש. רצתי לאט יחסית, אבל כשהתקרבתי לחצי הדרך קיבלתי בחילה, וידעתי מיד שזה סוף המרוץ בשבילי. שאר הדרך הייתה לחימה להגיע לנקודת הסיום. כשרצתי, קבלתי תחושה חזקה ונוראה של בחילה, וכשהלכתי, מה שבדרך כלל אני לא עושה במרתון,  חישבתי את הזמן שנותר לסיום. לא היה מדובר בקילומטרים האחרונים אלא במרחק של יותר מחצי מרתון! לא הייתי מוכן לחכות 5 שעות עד למנוחה, אז רצתי עד שלא יכולתי לעמוד בסבל יותר, ועברתי להליכה עד שרוב תחושת הבחילה התפוגגה, וחזרתי לרוץ. לא הצלחתי לרוץ קטעים ארוכים מ-700 מטר ברציפות. כך עברתי מרחק של יותר מ-23 ק"מ, כמעט 3 שעות של כאב עד לנקודת הסיום. מזל שהשקעתי בג'קט של מרתון בוסטון לפני המירוץ...למרות שסבלתי המון, לא הייתי מוכן לוותר – מה הייתי עושה עם הג'קט אם לא הייתי מסיים?

 

בימים לפני התחרות, עקבתי אחר התחזית בבוסטון, שדיברה על סביבות 20+ מעלות, שזה חם למדיי. לא עקבתי אחר השינויים בתחזית במשך שני ימי חג/שבת, וכשבדקתי במוצאי שבת וראיתי תחזית של 31 מעלות, כמעט התמוטטתי רק מהידיעה! ה-BAA, מארגני המרוץ, עודדו אנשים שלא לרוץ, ואפילו סטו מהחוקים והציעו דחיה לכל מי שרצה, ורבים ניצלו הזדמנות זו. אני לא יכול  לטוס לבוסטון כל שנה, כך שביטול היה סופי מבחינתי. התייעצתי עם ניר, שהמליץ לרוץ לאט יותר – במקום על 4:30 על 4:50, 5:00 או אפילו לאט יותר, לפי התחושה. זו הייתה שאלת המיליון דולר – מהי תוצאה סבירה לתנאים הללו. התחבטתי עם עצמי האם לוותר לגמרי וסתם לרוץ עם אחי, שנפצע לפני חודשיים ולא חזר עוד לכושר מלא, אך בסוף ייצר התחרותיות שבי ניצח, והחלטתי להתייצב על קו הזינוק. לפני הזינוק, שמעתי אנשים מדברים אל האטה של 3-4%, האטה שברור שהייתה לא ריאלית ביחס לתנאים הקיצוניים. התחלתי בקצב 5:00, תוספת של 10% בשבילי, קצב ששיערתי שהוא די שמרני מבחינתי. בהתחלה הרגשתי טוב מאד, אבל כבר לקראת החצי הרגשתי סימנים ראשונים של התכווצויות ברגליים, מה שבדרך כלל קורא לי רק בקילומטרים האחרונים (שלב שמאפשר להחזיק מעמד עד הסוף). קראתי כתבה של אישה שתיארה שלא הרגישה את ה"טריות" ברגליים, כמו שהיא רגילה לרגיש אחרי הטייפר, וכך בדיוק הרגשתי. ברור לי שגם לו לא חליתי במהלך המירוץ, לא הייתי מצליח להחזיק מעמד בקצב שלי הרבה יותר זמן. למרות שתכננתי לרוץ בקצב איטי יחסית עד לחצי כדי לא להישרף, הקצב הזה היה מהיר מידי לתנאים. המנצח סיים בזמן שהיה איטי בכ-10% מקצב השיא. ורבים דיווחו על תוספת של 20%. האישה מהכתבה, שרצה בדרך כלל בקצב קצת יותר מהיר ממני, סיימה ב-3:40 (תוספת של כ-10% מהיעד המקורי שלי), כך שקשה לי להאמין שהייתי יכול לסיים בפחות, ואפילו 3:50 הייתה אפשרות סבירה.

 

מה קרה? האפשרות המידית עליה חושבים במקרים דומים היא מכת חום, אך לא נראה לי שזה נכון במקרה שלי. כאמור, קיבלתי בחילה, אך למרות שהרגשתי נורא וזה כאב לרוץ, לא הרגשתי שאני בסכנת התמוטטות. אחרת, הייתי עוצר מיד. לא סבלתי מאד מהחום, כי בניגוד לישראל, לא היה לח. לא הרגשתי חם, לא הקאתי, ולא הרגשתי סחרחורת, הייתי צלול ומודע לחלוטין למצבי.   קשה לי גם להאמין, שהייתי מחזיק מעמד שלוש שעות נוספות עם מכת חום. גם התייבשות היא אפשרות שפסלתי, מאחר ששתיתי הרבה, ואפילו אם יצא פחות ממה שהגוף צרך, עדיין לא נראה לי שההפרש גרם לי להתייבש. אמנם אני לא מומחה, אך נראה לי שהבחילה הייתה מיתר סוכר בקיבה. למה? כי התחושה הייתה של משהו פיזי, תחושה של בחילה בתחתית הבטן. זה כאב הרבה כשרצתי ופחות שהלכתי, יותר בירידות (שמין הסתם היה מאד מבאס, כי במצבי, הייתי נהנה במיוחד מתחושת ההקלה שבדרך כלל באה בירידות).

 

אם אני צודק, נשאלת השאלה למה זה קרה? לפני התחרות, לא התאמצתי הרבה בחימום, כי חשבתי שבחום הזה זה די מיותר, אבל עדיין לקחתי ג'ל לפני הזינוק לפי התוכנית. תוך כדי המרוץ שתיתי הרבה כדי לא להתייבש, אבל בנוסף למים, שאני שותה בדרך כלל, שתיתי גם Gatorade, כי חשבתי שחשוב להכניס מלחים לגוף, במיוחד עם הנטייה שלי לקבל התכווצויות ברגליים. בנוסף, המשכתי לקחת את הג'לים כל 30 דקות, לפי התוכנית. לדעתי, השילוב בין המשקה האיזוטוני והג'לים גרם פשוט לעודף סוכר בקיבה. בחילה דומה הרגשתי פעם אחת בעבר, מיד לאחר סיום מרתון שרצתי בצרפת ולמשך שעה. גם אז הרגשתי שהג'לים האחרונים היו קצת מיותרים ועשו לי רע, אך חשבתי שהיה חשוב לא לוותר על האנרגיה מהג'לים.

 

עם כל זה, ולמרות שלא יכולתי ליהנות באופן מלא בגלל שסבלתי כל כך, זאת עדיין הייתה חוויה מדהימה. אווירה מחשמלת, מסלול טוב, מאתגר, וגם היסטורי, ארגון מצוין, וקהל אדיר – אפילו טוב יותר מבניו יורק. מאד מומלץ. הדרך קשה, אך מאד, מאד כדאי! הלוואי שאוכל לחזור לשם מתי שהוא...