אימונים ומאמנים לספורט

מאמרים

שחייה

חשיבות השחיה בטריאתלון חלק א'

(מאת ניר יגודה)

השחייה היא חלק קטן יחסית בתחרות טריאתלון. פעמים רבות אני נשאל מה חשיבות השחייה בטריאתלון? מדוע נדרש להשקיע באימון שחייה? כמה צריך להתאמן בשחייה וכו...

בסדרה של שלושה מאמרים אנסה לנתח את חשיבות השחייה בטריאתלון לפי אופי הספורטאי– ספורטאי עילית, טריאתלון אולימפי או ספרינט לקבוצות גיל, ולבסוף אגע גם בחשיבות השחייה במרחק הארוך ("איש ברזל") והחצי ארוך. המאמרים יעסקו הן בחשיבות השחייה לתחרות עצמה, והן בתרומה של אימוני השחייה לענפים האחרים.

השחייה בטריאתלון האולימפי – עילית

מרחק השחייה בטריאתלון האולימפי הוא 1.5 ק"מ , לאחריה 40 ק"מ אופניים ולבסוף 10 ק"מ ריצה. השחייה מהווה 2.91% בלבד מהמרחק הכולל, וכ-15% בלבד מזמן התחרות. למרות חלקה הקטן לכאורה, השחייה הינה בעלת חשיבות מכרעת בתחרויות העילית. היא תקבע מי תהיה קבוצת החוד וממנה רוב הפעמים יקבע המנצח.

מזה כמה שנים, החל מהשלב בו ארגון הטריאתלון העולמי התיר דראפטינג בתחרויות, טריאתלון נחשב בעיני רבים ל"תחרות ריצה של השחיינים", או, במילים אחרות, תחרות היא בין הרצים המהירים ביותר מתוך חבורת השחיינים שיצאו ראשונים מהמים. היתרון האנרגטי שברכיבה בפלטון (סדר גודל של כ-30%!) מחייב, למעשה, את קבוצת השחיינים הראשונים לרכוב ביחד, ולסיים את השחייה והרכיבה, החלק הארוך ביותר בתחרות, בפער זמנים מצומצם ביותר, כך שההכרעה עוברת, בהכרח, לריצה. למעשה, אפילו אם שחיין מוכשר סיים את השחייה בפער משמעותי ממתחריו (נדיר ביותר ברמה הגבוהה הקיימת), הרי שסביר שלאור הפער במאמץ, הפלטון הראשון יצמצם את הפער בנקל ואף יסגור אותו. גם אם יצליח הרוכב הנחוש לשמור על הפער גם ברכיבה, הרי שסיכוייו להפליא בריצה נמוכים, לאור הבדל הניכר בינו ובין חברי הפלטון ברמת העייפות בנקודת הזינוק לריצה. לעיתים נדירות נראה רוכב או רוכבים מוכשרים מצליחים לגשר על הפער מהפלטון הראשון, או מצליחים לברוח לו. אבל, בגדול, אילו היוצאים מהכלל המעידים על הכלל.

ניתן להבחין בתופעה זו בנקל מניתוח תוצאות תחרויות הטריאתלון בשתי האולימפיאדות האחרונות:

שלושת הראשונים גברים אתונה 2004

שלושת הראשונים גברים בייג'ין 2008

שלושת הראשונות נשים אתונה 2004

שלושת הראשונות נשים בייג'ין 2008

בתחרויות רבות, ספורטאי שיצא מהמים אפילו 3-4 שניות לאחר הפלטון הראשון, יתקשה להשיג אותו. צריך לזכור, כמובן, שיש להוסיף לזמן השחייה את זמן ההחלפה (לא מוצג בטבלאות לעיל אלא מוצג זמן שחיה בלבד !!!), מאחר וספורטאי יכול לצמצם 3-4 שניות על מתחריו בהחלפה יעילה (כזכור, מדובר בספורטאי עילית.)

יתרה מזאת, מניתוח תוצאות תחרויות רבות עולה, כי במרבית המקרים הפלטון הראשון באופניים הינו המהיר ביותר, היינו סביר, כי הוא יגדיל הפער מהפלטונים שאחריו ויצמצם הפער מספורטאי אחד או שניים שיצאו לפניו מהמים.

לבסוף, יש לזכור, שהרמה העולמית בשחייה, ברכיבה ובריצה גבוהה מאוד כיום, והפערים בין הראשונים לרוב אינם גדולים. בשנה האחרונה, ספורטאים כגון גומז הספרדי, פרודנו הגרמני ואליסטר הבריטי יורדים כמעט בכל תחרות מ-30 דקות בריצה. בנשים התוצאות בהתאמה באזור ה-33, ולעיתים אף כ- 32 דקות.

מהאמור לעיל אנו למדים, שפיגור לא גדול בשחיה עלול להכריע גם את תוצאת האופניים ובסבירות גבוהה אף את התחרות כולה! אם ספורטאי לא יצא בפלטון הראשון, יהיה עליו לעבוד ממש קשה באופניים כדי שלא יגדל הפער בינו לבין המובילים, וגם אם הצליח, המחיר הינו עייפות מוגברת שתקשה עליו לרוץ. מאידך, אם נכשל, הוא נתן למובילים "במתנה" פור של מספר נכבד של שניות. מאחר שרמת הריצה גבוהה כל כך, אפילו ספורטאי כמו גומז, לא יוותר לאליסטר או פרודנו אפילו על דקה ברכיבה, כי המשמעות תהיה הפסד בתחרות כולה.

תחרות הנשים באתונה זימנה לנו מקרה מיוחד, ספורטאית שלא יצאה עם הפלטון הראשון מהמים, ואף רכבה לאט יותר כך שהפער עוד גדל ברכיבה, רצה ריצה חלומית ממש, הצליחה לעקוף את המתחרות האחרות ולזכות בתואר האולימפי. כאמור, ברמות הללו זה נדיר, וכיום אף נדיר יותר. לראיה עקבו אחר תוצאות סבב גביע העולם באתר האיגוד העולמי http://www.triathlon.org/

כמה מהר שוחים כדי לעמוד ברמה הזו?

הגברים שחו בתחרויות אלה בקצב של 1:12-1:13 דקות למאה מטר. מאחר ויש הרבה רחש ומכות במים ברמה הזו, המקבילה
בבריכה אמורה להיות קצב של כ-1:08 דקות למאה מטר, ובאזור ה-16:45-17:00 דקות למרחק כולו. אם שחיין טוב יותר יחסית במים פתוחים או טוב יותר יחסית עם חליפה, הוא יוכל "להסתדר" בדראפטינג בשחייה בתחרות, במאמץ ניכר, אם הוא שוחה בבריכה מעט לאט יותר (כשנייה ולעיתים רחוקות גם שתי שניות למאה מטר.)

בנשים השחייה היתה בקצב של 1:16 דקות למאה מטר באתונה (הראשונה בשחייה אפילו 1:15), והראשונה כללי שחתה בקצב 1:23 דקות למאה מטר ויצאה מהמים בפיגור ניכר. בבייג'ין הזמנים כבר היו קרובים, והבנות שחו בקצב 1:19 דקות למאה מטר.

וכמה נדרש להתאמן?

ספורטאי עילית מתאמנים בשחייה בין 5-9 פעמים בשבוע, בין שעה לשעתיים כל אימון, ובסה"כ בין 20-30 ק"מ שחיה בשבוע.

למעשה כל ספורטאי מתאמן בכדי שיוכל לצאת מהמים עם הפלטון הראשון. לאחר שהשיג את הרמה הנדרשת, כל שעליו לעשות הוא לשמר רמה זו. דוגמא בולטת לכך היא הספורטאית הגדולה ונסה פרננדס הפורטוגלית, שלפני בייג'ין לא הפסידה באף תחרות הרבה מאוד זמן מאחר שהיא רצה ורכבה הרבה יותר מהר מכל המתחרות, אבל במשך שנים שחתה לאט יותר. בהמשך, היא לקחה את עצמה בידיים ועבדה המון על השחיה. ברגע שהצליחה להגיע לרמה שאפשרה לה לצאת עם הפלטון הראשון מהמים, נשארה לא מנוצחת בסבב התחרויות העולמי לתקופה מאוד ארוכה. התחרות הראשונה שהיא הפסידה היתה, לצערה, האולימפיאדה בבייג'ין בה זכתה במדלית הכסף בלבד. המנצחת, אמה סנוסיל, היחידה שהיוותה על הנייר תחרות לפורטוגלית, הכריעה את הקרב המותח בק"מ האחרונים בלבד.

בחזרה לכל המאמרים