עבר בדיוק שבוע מאז שחוויתי את אחת החוויות שקשה להגדיר אותן בדיוק. שבוע מאז חציתי את קו הסיום בחיוך, בדיוק כמו שרציתי.

 

אני?? חצי איש ברזל?? מישהו בטח השתגע.

 

המסע הזה מתחלק לכמה פרקים, תובנות ומתנות.

 

הפרק הראשון: ההחלטה. סיימתי את ריצת סובב עמק של 32 ק"מ. המתנה הראשונה: אריאלה. הלכנו על המרוץ הזה יחד, ויצאנו ממנו חברות בלב ובנפש. ומה המטרה הבאה? ישבנו בקפה אחרי אימון ים, רני [המאמן המנטלי] ואוסנת העלו את הרעיון של חצי איש ברזל. אני, כמובן, התנגדתי, למרות שידעתי שדעתי לא חשובה, דיברתי עם ניר, והתחלתי להתיידד עם הרעיון. משם ועד להרשמה הדרך הייתה קצרה. תובנות: שוב נוכחתי לדעת שאין לי אופי....

 

הפרק השני : מתחילה להשתייך לקבוצת ה"ישראמנים". תחושת הגאווה היחידה שיש, היא בשנייה שניר אומר "ישראמנים למים" ולאחר מכן מגיעה העבודה הקשה. בעוד שהקבוצה עסוקה באימוני טכניקה ו"משחקים", אנחנו תופרים בריכות, עוד 400 ועוד 600 ועוד רגליים ועוד, ועוד ועוד. אימוני הרכיבה מתבטאים באין סוף עליות (גם על הטריינר), ואימוני הריצה במרחקים ובקצבים שעולים. תובנות: קשה באימונים - קל בקרב. מתנות: קבוצת "הישראמנים"- שותפות לדרך , דאגה ומסירות האחד לשני.

 

הפרק השלישי: השלמת ציוד. הפרק הזה נמשך לאורך כל הדרך עד לרגע התחרות. מתוך הלקחים של שנה שעברה והקור, מצטיידת בכל הציוד האפשרי לשהייה של חודש בקוטב: כפפות ארוכות חמות, כובע חם לרכיבה, מעיל רוח, חליפת שחיה . לאופניים שלי קרנק דאבל ישן,  וגיל מייעץ להחליף לקומפקט. "תעופי איתו בעליות" אמר. קשה להגיד שעפתי, אבל זה שיפר את הרכיבה. הוספתי אירובר (אי אפשר בלי), בקבוק שתיה על האירובר (הציל אותי), ג'לים בכמות מסחרית, ובנוסף, כל מיני חטיפים - כי צריך לנסות הכל (לא השתמשתי), איזוטון, משקה חלבון, ובטח שכחתי כמה דברים.

 

הפרק הרביעי: שנהייה בריאים. זה קשה. ככל שהאימונים עולים, החורף מתגבר, אנשים מסביב חולים, וכל וירוס אקראי שואל לשלומי. הופכת לבית מרקחת מהלך: ויטמין סי, פרוטק, אבץ למציצה, מגנזיום [מנסה כמה חברות עד שמוצאת את המגנזיום שמתאים לי ולא מצריך אסלה צמודה] , פה ושם דיקור,פה ושם עיסוי. בתקופה הזו אני "חולה בקטנה" כמה פעמים, מפספסת כמה אימונים, לאחר מחנה האימונים צץ כאב חדש בתאומים. עדי הפיזיוטרפיסטית משביתה אותי מריצה לשבועיים עד שבוע לפני התחרות, וניר מרגיע: "יש לך את הכל". מנסה לשמור על אופטימיות. תובנות: בשנה הבאה לוקחת חיסון לשפעת. אולי זה ירגיע אותי. מתנות: שנהייה בריאים.

 

 

המוטו שלי היה להנות . לא היו לי יומרות של זמנים. רציתי להגיע אל קו הסיום מחייכת ובתחושה של חוויה טובה.

 

ביום חמישי ירדנו לאילת. הייתה איתי משלחת משפחתית מכובדת, ומאיה ואריאלה שבאו על תקן מעודדות וחברות מדהימות. כבר בבוקר הבנתי שאני "חצי חולה". הרגשתי די רע. באילת התנפלתי על רוקח אומלל בניופארם וביקשתי "משהו שירים אותי". קיבלתי כדורים הומאופטיים שאפשר לקחת כל חצי שעה (ג'ל..) וקיוויתי לטוב. ההתארגנות לוקחת המון זמן: שקית לרכיבה, לריצה, מוסרים אופניים , פסטה ולמיטה.

 

בבוקר התחרות, מסתבר שהרוח נגדנו , לא קר כמו בשנה שעברה, אבל צפוי להיות קשה. זינוק, לא ראינו כלום, כמעט בעלטה, עננים, רוח שעירבלה את הים בגלים מכל הכיוונים. לא ראינו מצופים והיה קשה לדעת לאן לשחות. אני הייתי בקבוצה גדולה שלאחר המצוף השלישי שחתה באלכסון לכיוון החוף עד שהגיעה סירה, שאמרה לנו לשחות למרכז הים וישר למצוף, שממש לא ראינו אותו. אנחנו שחינו לכיוון הנכון, ובסיום התברר, שהרבה לא נהגו כמונו והמשיכו לחוף. סירה אחת קטנה לא יכולה להשתלט על מאות משתתפים-. הודיתי בליבי לניר על אימוני השחייה המפרכים, וחשבתי שאני שם בשביל הספורט – כל השאר שולי [למרות שזה היה די מרגיז].

 

החלפה ולרכיבה. הגיעה העלייה לנטפים שהיכרנו כל אבן בה ממחנה האמונים. בקצה העלייה חיכו הבנים שלי ושירן, ואסף צעק עלי לעמוד על האופניים ולהרים קדנס. ההפתעה גרמה לי לעמוד על האופניים כמו רוכב מקצועי, להרים קדנס, ולהמשיך בחיוך. הם רצו לידי בצעקות עידוד עד שנעלמתי. הדרך הלוך עברה טוב. ההלם הגיע לאחר הסיבוב בסיירים. רוח פנים בלמה את האופניים. מכאן הייתה עבודה קשה מול הרוח, במהירות נמוכה, כאילו כל הדרך בעלייה, ולא ניתן לשחרר את הרגליים. היה קשה מאוד. גם זה נגמר. החלפתי בגדים ויצאתי לריצה. עברתי את המשבר של הק"מ הראשון, הגוף נכנס לריצה והתחלתי להנות. זכרתי להסתכל על הכביש, היו בו הרבה מכשולים קטנים. לאחר חמישה ק"מ, חשבתי לעצמי כמה אני מאושרת, הצלחתי להישאר בחוויה טובה, התפעלתי מנוף מפרץ אילת שנפתח, ראיתי מרחוק צלם וחשבתי שהוא מחוסר עבודה [הרוב כבר עברו],וטראח, השתטחתי בעוצמה על הכביש. , הצלם רץ, ועזר לי. הברך שלי נחבלה ודיממה, גם המרפק והברך השנייה, אבל המשכתי לרוץ,.תוך כדי ספיגת הדם בטישו שהיה לי. מכאן ועד הסוף הבנתי שאני בריצת הישרדות, כאב לי מאוד, נאלצתי לעבור להליכה במישור כי זה הקל על הכאב וחזרתי לריצה. אבל למי אכפת ? אני בראש טוב: ידעתי שאסיים - עם הכל. הרשתי לעצמי לדמיין את קו הסיום. ליד כיכר מרידיאן ראיתי את אוסנת המדהימה רצה אלי. היא סיימה את התחרות הרבה לפני, והחליטה לבוא לקראתי (מתנה - כבר אמרתי) רצנו ביחד לכיוון הקניון והעיר. בהמשך, פגשנו את מאיה ואריאלה (עוד מתנות) שהתנפלו עלי בצרחות שמחה (לאן נעלמתי?) וכולנו רצנו יחד. התקדמנו עוד קצת, והמשפחה שלי הצטרפה לריצה. כולם עודדו בצעקות, אסף צעק לכל מי שבאזור לעודד אותי, וכל יושבי בתי הקפה ומי שבדרך, הצטרף בשמחה לעידוד. חגיגה אמיתית. ככה הגעתי לקו הסיום, מחייכת, לא שוכחת להרים ידיים ומאושרת. לגמרי מאושרת. מקבלת מדליה, לוקחת מים ואויר ומתנפלת על המשפחה שלי, דור ושירן, גיל, אסף, אמא שלי והאחיין שלי, וגם על החברות המתנות היקרות שזכיתי בהן, מחבקת ובוכה משמחה. מאושרת. אמא שלי הצטרפה לחגיגת הדמעות. סיימתי. אני אחרי.

 

 

זה אפשרי. אפשר לקחת תחרות כזו לחוויה חיובית. העבודה לקראת התחרות קשה ותובענית. החיים מתמקדים ב"לפני האימונים" ו"לאחר האימונים". כל מה שבאמצע - שולי. לא הייתי הבנאדם הכי נחמד בעולם, היתה לי סבלנות רק לחברים לאימונים. רק הם הבינו אותי. רק איתם אפשר היה לקטר, להתלונן ולהמשיך. הבנים שלי כבר הודיעו לי שהסבלנות שלהם נגמרה. אני חוזרת להיות אמא בתפקוד מלא...

 

הרווחתי חברים טובים : יעל, שלקחה אותי תחת חסותה לכל ענייני הביגוד, בריאות, ציוד ואימונים. גיל, שלקח אותי תחת חסותו לעניינים הטכניים של הציוד, ליוויה, שהיתה האוזן הקשבת לקיטורים והרגיעה אותי כשצריך, כל הבחורים שבחבורה: אייל, דודי, ליאור, יגאל, אריה, דן, אריאל, מירון, גרמן, שי, רוני ואילן [ואם שכחתי מישהו- מתנצלת], שדאגו, לא עזבו אותי לבד, והכל בחיוך. דגן, שעובד איתי, והיו לנו הרבה שעות "חצי" על כל הנושאים שבעולם, אוסנת, אריאלה ומאיה - החברות הכי טובות, וכמובן כל החברים האחרים בקבוצה, שתמכו מרחוק, התעניינו והחזיקו אצבעות.

 

אחרון חביב - ניר. עליו כבר נאמרו הרבה דברים, ובכל פעם מחדש אני מגלה שהוא יודע את העבודה. ידעתי שאני מוכנה, ידעתי שאני מתחילה ומסיימת. הוא האמין בי יותר משאני האמנתי בעצמי, תמך ועודד ברגעים הקשים, וראה את הכוס המלאה באופטימיות. כך הגעתי לקו הסיום של חצי איש ברזל: מחייכת !!!

 

שלכם,